זאב, אחי הגדול והאהוב, לא קל לי לכתוב לך ולספר מה עבר עלינו מאז נרצחת במינכן. כל כך הרבה קרה מאז, החיים שלי כפי שהכרתי התהפכו עלי, ולא חזרו למסלולם. הייתי כבר אמא בעצמי לשתי בנות, כשאמא הגיעה אלי לעזור בהכנות לחג. הכנו תבשילים, שמענו מוזיקה ברדיו, ופתאום הפסיקו את השידורים והודיעו שהיתה פריצה של מחבלים לכפר האולימפי ונלקחו ספורטאים ישראלים כבני ערובה. אבא, שעבד במפעל, שמע את החדשות מבעל המפעל, שגם הסיע אותו הביתה, ובמשך שעות ארוכות לא הצלחנו להבין מה קורה. נאמר לנו שהכל בסדר ומנהלים משא ומתן, בחצות אפילו אמרו ששחררו אותם, ואבא החזיר אותי הביתה. אבל משום מה עדיין הייתי במועקה. לא הרגשתי שהכל בסדר כמו שכולם סביבי ניסו להגיד לי. לא הצלחתי לישון, ובלילה אמרו ברדיו ב- BBC שכולם נרצחו. זעקתי זעקה כזו איומה, שעד היום ברוריה, שהיתה בת שש, וחגית שהיתה בת שנתיים, זוכרות. השעות שלאחר ההודעה עברו במין ערפל אחד גדול. ההלם מטשטש את הזיכרונות, אבל אני לא יכולה לשכוח את הרגע בו חזרתם הביתה בארונות. הכבישים והדרכים היו גדושים עד להתפקע, אי אפשר היה לזוז, כל העם הגיע לחלוק לכם כבוד אחרון. הארונות הוצאו מבטן המטוס אחד אחרי השני והועברו לקומנדקרים, והמחזה הזה כואב לי עכשיו כאילו זה קרה אתמול. נפרדתי מבן אדם חי, וקיבלתי חזרה ארון עטוף בדגל ישראל ששישה חיילים נושאים אותו. שלוש שנים הפרידו בינינו, זאב, והיינו קשורים מאוד. בילדות, היחסים בינינו היו כאלה שאתה היית האח הבכור ואני הקטנה, אבל ההיררכיה השתנתה כשגדלתי, והפכנו לחברים טובים וקרובים. שני ילדים להורים ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם, ואנחנו זה כל מה שהיה להם. אמא היתה נשואה קודם לכן ואיבדה שם את בנה בן השנה וחצי, מה שגרם לה להיות עוד יותר קשורה אליך. אבא ניסה להתאבד בעקבות הטבח. לקח את האקדח שלך, זאב, אבל אריה בעלי תפס אותו בזמן ושכנע אותו שלא לבצע את המעשה. מצבה הנפשי של אמא הידרדר, היא הגיעה לפסיכיאטר וגם אושפזה. כך מצאתי את עצמי בגיל 25, לאחר שאיבדתי את אחי ובעצם גם את שני הוריי. שנה אחר כך אבא קיבל התקף לב, והפסקתי לעבוד כי כל יום הקפיצו אותי אליהם. בסוף אבא בחר בחיים, כתב ספר ונשאר אופטימי. אמא נשארה שבורה, ולא התאוששה עד יום מותה. לא נהנתה משום דבר. כל שבוע נסעה בשלושה אוטובוסים לבית העלמין, חורף וקיץ, שנה אחרי שנה אחרי שנה. כשאבא יצא לפנסיה הוא הפסיק לנסוע איתה, אבל היא לא ויתרה והמשיכה לנסוע לבד. נולדנו בסיביר שברוסיה, מעט יהודים והרבה אנטישמיות. בכל פעם מחדש ההורים איבדו את מקום העבודה ונאלצו למצוא פתרונות, אבל אף פעם לא החסירו מאיתנו דבר. ב- 57׳ עברנו לפולין, שם גרנו שלוש שנים והיו לנו חיים נוחים. כשהיית בן 16 התחלת לדבר על כך שאתה רוצה לעלות לארץ, שאתה לא מוכן להישאר בין הגויים ולהיות יהודי מסריח, כפי שכינו אותך לא מעט פעמים. חטפת הרבה מכות על רקע אנטישמי, ומאסת בחיים כאלה. אבא לא הסכים והציע שתחילה תיסעו לארץ אתה ואמא, אבל בסוף הוא השתכנע וכולנו עלינו יחד לישראל. כאן פיתחת את הקריירה הספורטיבית שלך, סיימת ללמוד במכון וינגייט והפכת למורה לחינוך גופני. אהבת את ההוראה בכל לבך והקדשת את עצמך לחינוך, שהיה משמעותי בשבילך לא פחות מהספורט. כמה תשומת לב וזמן, כמה סבלנות הפגנת כלפי תלמידיך. גם הספורט תבע ממך טוטליות. הכדורסלנים שנהגו להתאמן באולם שבו הרמת משקולות סיפרו לי אחרי מותך איך ישבת שם שעות, עם המחברת הקטנה שלך שבה תכננת לעצמך את מבנה האימונים. איך התאמנת ללא הפסקה, ואיך שמעו את צליל המשקולות שלך המוטחות כנגד רצפת האולם, שוב ושוב ושוב. לא היתה לך בת זוג קבועה, ובתחום הרומנטי מיעטת לשתף אותי, קרובים ככל שהיינו. אם לא הטבח, אולי היית זוכה להקים משפחה משלך כמו שחלמת. דוד ברגר, החבר הטוב שלך וחברך למשלחת, ניסה לשדך לך את אחותו, שאפילו הגיעה למינכן כדי להכיר אותך. אחרי הרצח, ההורים של ברגר אמרו לאבא ואמא שהיינו צריכים להיות מחותנים. עכשיו, בעודי כותבת לך, אני נזכרת איך אהבת את ברוריה, איך היית לוקח אותה לחדר המורים בכל פעם שהמטפלת הבריזה לי. נזכרת כמה אהבת לצלם, לטייל, לרכוב על אופניים. עד אילת הגעת על אופניים, וסחבת את דוד ברגר לכל ההרפתקאות האלה. הייתם קרובים מאוד, שני רווקים שאהבו לצאת למסעות. היית גם חבר קרוב של יוסי רומנו, שעבד בשלטים והסתובב בכל הארץ, ותמיד כשנחת בחיפה ישב לאכול צהריים ולהתארח אצל ההורים, גם כשלא היית בבית. כמה התרגשת שנבחרת לייצג את ישראל באולימפיאדה. ראיתי אותך מסתובב ימים ארוכים באופוריה, בהיי, על גג העולם, ונהניתי לראות אותך פורח ככה. בתקופה הקצרה ההיא הרגשת שיש פירות לעבודה הקשה שלך. גם ההורים התרגשו עד דמעות. אבא תמיד אהב מאוד ספורט, והוא הסתובב מלא גאווה על בנו בכורו. בערב שבו הכרזת על ההשתתפות באולימפיאדה ערכנו בבית סעודה גדולה וחגיגית לכבודך. ישבנו יחד, אכלנו, שתינו, צחקנו, ומצב הרוח הכללי היה מרומם. כולנו נדבקנו בשמחה שלך. לפני הנסיעה למינכן הוזמנו כל המשפחות להיפרד מכם במכון וינגייט. כשהגענו נתת לחגית דגם של משקולת קטנה מעץ, והיא עמדה לצידך וחיקתה את תנועותיך. העמידה פנים שגם היא מרימת משקולות. משם המשכנו לחופשה משפחתית של חמישה ימים בחוף דור, ולא הצלחתי ליהנות. שמעתי קודם לכן על מספר התרעות, ומשהו בתוכי התחיל לכרסם. מין מועקה, כאילו הרגשתי שמשהו רע עתיד לבוא. לא הצלחתי לשים על זה את האצבע, אבל מרגע שעזבת את הארץ פשוט לא הייתי רגועה. היום, אחרי שנים של מאבק על כל פיסת מידע, אני יודעת דברים שלא ידעתי אז. למשל, שבאותו לילה בכלל היית אמור לישון אצל חבר שלמד איתך בווינגייט והגיע לצפות במשחקים האולימפיים. אחותו של החבר היתה קונסולית בווינה, וגם היא הגיעה למינכן לצפות באולימפיאדה ולהיפגש עם אחיה. הם הזמינו אותך לארוחת ערב ולינה אצלם, אבל סירבת ונשארת בכפר האולימפי כדי ללוות למחרת את סלבין בשקילה שלו. אני יודעת שאחרי שהתבררו עוד ועוד פרטים היה כעס כלפי אחד מחברי המשלחת, על שברח מהחלון ולא ניסה להילחם כפי שעשו כמה מחבריו. הוא הגיע לשבעה שלך, וההורים באו אליו בטענות קשות. אחר כך הבנתי שכשהיה ילד בשואה הוא הושלך מהרכבת על ידי אמו וכך ניצל. הוא פשוט למד לשרוד, וכל אחד מגיב אחרת בעת מצוקה. אז התחלתי לדבר עם ההורים ולנסות להסביר להם את הצד שלו. זה לא עזר. הם המשיכו לכעוס, אני לא. לא שופטת אותו. אני חושבת, זאב, שאם היית שורד לא היית מתאושש ממה שקרה שם. נפגשתי עם מנהל הכפר האולימפי והוא, בלי טיפת רגש, סיפר לי באיזה מצב היה החדר אחרי 26 שעות של משא ומתן. אחסוך ממך את התיאור הזוועתי. ואני רק חושבת כמה זה ודאי היה נורא עבורך, לראות ככה את יוסי מדמם מולך למוות. לא היית יכול לצאת מזה. כשאמא כבר היתה עם אלצהיימר קשה, היא לא זיהתה אותי וחשבה שאני אמא שלה או אחותה. יום אחד, כחודש לפני שנפטרה, החזרתי אותה מהטיפולים הביתה, ועברנו ליד בית העלמין. החלטתי לקחת אותה לקבר שלך. אבא, שנסע איתנו, התנגד ואמר שיהיה קשה לנייד אותה, אבל התעקשתי. הצלחנו להביא אותה לקבר, והיא חייכה, זיהתה את המקום. פתאום היא כאילו התעוררה והתעשתה לזמן קצר, נשכבה על הקבר וקראה בשמך. היא זכרה את השם שלך גם במצבה. לפני טקס הפתיחה של המשחקים בטוקיו לא ידענו כלום. אמנם היו ידיעות על משהו שהוועד האולימפי הבינלאומי מתכנן, אבל הכל היה די מעורפל. צפיתי בדקות הראשונות של הטקס, ואז הגיע דקת הדומיה. התרגשתי. הרגשתי הקלה גדולה, לא רק עבורי, גם עבור שאר המשפחות, ובעיקר עבור אילנה ואנקי, שהובילו את המאבק והקדישו את כל חייהן להנצחת החללים. ואז שוב מועקה. חשבתי לעצמי שזאת מחווה שאמנם חיכינו לה שנים ושהגיעה אחרי מאבק ארוך, אבל בפועל היא לא סיפקה אותי. לא היתה תזכורת ברורה לרצח הספורטאים הישראלים, התעסקו שם בין היתר בחללי הקורונה ולא הצלחתי להבין את הבחירה שלהם. אם כבר עושים משהו, למה לא לעשות אותו עד הסוף, כמו שצריך? זאב, חשוב לי שתדע: אני, שנשארתי לבד, בלי משפחה, בלי אחים, בלי אחיות ובלי הורים, הצטרפתי למשפחה של אריה, ויחד הקמנו משפחה לתפארת משלנו. הבנות שלי גדלו לתוך השכול, אבל בנו להן חיים משל עצמן, הצליחו מאוד והביאו ילדים. לברוריה שכל כך אהבת יש כבר נכד בן שנה וחצי, ולי יש שישה נכדים ונין. אני עולה לקבר שלך די הרבה, דואגת שיהיה נקי ומסודר כמו שההורים ביקשו. לפעמים אני מדברת איתך, מרגישה קרובה אליך, מספרת, נזכרת ובעיקר מתגעגעת. אתה עדיין חסר. אחותך, נינה