אבא שלי היקר, תראה את כל הילדים, והנכדים והנינים שהעמדת. איזה משפחות הקמנו, ואיך דרך הצאצאים שלך אתה ממשיך לפזר את הטוב בעולם, גם 50 שנה אחרי מותך. תראה כמה ממך זורם בנו. אני רוצה שתהיה גאה בנו כמו שאנחנו גאים בך. גדלנו להיות משפחה קרובה וחמה של ארוחות שישי, חגים ושמחות, אוכל ומוזיקה טובה. אריה בעלי העיראקי למד להתענג על גפילטע פיש ודג מלוח, גבינות ונקניקים טובים, כמו שאהבת. וכשאנחנו אוכלים יחד מרק פטריות ומוסיפים פנימה כף של שמנת חמוצה, אנחנו נזכרים בך. אתה בטח מבין למה אני כותבת לך על אוכל די בהתחלה. כל כך אהבת ארוחות טובות, ידעת להתענג מדברים פשוטים, והחיים שלנו מתובלים בתזכורות לכל מה שאהבת בחייך הקצרים מדי, שהיו מלאים בעשייה ובהתלהבות. אז למרות הכול אנחנו פה, חוגגים את החיים בדיוק כפי שלימדת אותנו לעשות. ב- 1972 הייתי בת 12, גיל שבו כבר אפשר לזכור איך לפני שיצאת לאולימפיאדה סבא התחנן אליך שלא תיסע. הוא לא היה מוכן לשמוע על גרמניה אחרי מה שעברה המשפחה שלו בתקופת השואה. אני יודעת שלא היה לך קל לסרב לו, אבל היית איש מלא אמון ואהבה לחיים, ולא עלה בדעתך לוותר על הנסיעה הזו, שהיתה פסגת הקריירה הענפה שלך. אני לא זוכרת בדיוק את תוכן השיחות ביניכם, רק את זה שהוא ביקש ממך שוב ושוב לא לנסוע למינכן. בסוף, גם אותך, הבן שלו האהוב, הוא איבד על אותה אדמה. סבא, שהפציר בפניך שלא לחזור לשם, נשבר וביום ה־ 30 למותך נפטר. אני כן זוכרת שלפני שיצאת מהבית אמרת שלום, נתת לי נשיקה ולא חזרת. מאז אני לא מסוגלת להיפרד ממי שנוסע. ואם אחד הילדים או הנכדים לא עונה לי, אני נכנסת לחרדה כזאת, כאילו רק אתמול המנהלת בבית הספר קראה ליהודית ולי לחדר שלה ושלחה אותנו הביתה. אל בית ילדותנו שהפך באחת מבית חם ושמח למקום של עצב ואבל. כל הדרך הביתה יהודית ואני החזקנו ידיים, שתי אחיות שלא יודעות מה מצפה להן. כשהגענו אמא בכתה, הבית היה מלא אנשים, ורגע אחרי שראיתי שכולם בוכים בכיתי גם אני, מבלי שבאמת הבנתי מה קורה. המבוגרים היו עסוקים ומוטרדים, ולא הסבירו לנו דבר. גם ברגע ההוא נותרנו שתי אחיות שלא יודעות מה מצפה להן. אני זוכרת גם את הרדיו שפתוח בבית, ושומעים בו חדשות בלי הפסקה, וחברות שלי מגיעות, ואני הופכת לסלב אבל לא יודעת למה. ההלם היה כל כך גדול, שאף אחד מהמבוגרים לא חשב לנסות להסביר לנו, הילדות, מה בדיוק קורה. אמא היתה עסוקה בטרגדיה ולא עירבה אותנו, עד שבערב הגיע מישהו עם רכב ונסענו כולנו לכותל כי אמא אמרה שצריך להתפלל כדי שתחזור. כמובן שידענו שקרה משהו רע, אבל עדיין לא ממש הבנו מה. בסביבות השעה אחת בלילה ירדו אלינו השכנים עם בקבוק שמפניה, לאחר הידיעה הכוזבת שכולכם שוחררתם. אבל אמא התיישבה ליד הטלפון ואמרה: "עד שהוא לא מתקשר אלינו, אל תפתחו את השמפניה. אני לא מסכימה". הדבר הבא שאני זוכרת זה את הדפיקות בדלת בארבע בבוקר, והמשלחת שנכנסה לבשר לנו שנהרגת. אמא לא התאוששה מאז. היא חלתה ואיבדה כל שמחת חיים. הבית שאהבנו, שהיו לנו בו אבא, ואמא, אבא שלי היקר המפתח לחדרו של גוטפרוינד בכפר האולימפי ושגרה משפחתית של חום וצחוק, השתתק ברגע אחד ונאלם. חשוב לי שתדע שהיית המקור של לא מעט מהשמחה והצחוק שאפיינו את ילדותי עד לאותה נקודה. היית איש גדול וחזק, 2.04 מטר על 150 ק"ג, ואי אפשר היה שלא לאהוב אותך. מהאנשים הגדולים האלה של החיים, שלבם גדול לפחות כמו הגוף שלהם. תמיד מחייך ומאיר פנים, מסתכל על אנשים בגובה העיניים בלי קשר למוצא שלהם, לסטטוס החברתי שלהם, לחיצוניות שלהם ואפילו בלי קשר לגיל שלהם. כשהיית חוזר מיום עבודה ארוך ועברת ברחוב, כל ילדי השכונה היו מתאספים סביבך. כולם הכירו אותך ואהבו אותך, ואתה נהנית להיות מוקף ולהרעיף את האהבה והחום שכל כך אפיינו אותך, ובעיקר נהנית לשחק איתם כאילו היית ילד בעצמך. כשהזמינו אותך לכהן כשופט בינלאומי באולימפיאדה הייתי מאושר, ואני זוכרת את עצמי מסתובבת בבית הספר, מתגאה כמו טווס באבא שלי החזק שנוסע למינכן. כשופט יכולת לקבל סוויטה בבית מלון, אבל ויתרת עליה והעדפת לחלוק חדר עם חבריך בכפר האולימפי. החלטה שעלתה לך בחייך, ולנו באובדן המשפחה כפי שהכרנו עד אז. אהבת אותם בכל ליבך, את חבריך למשלחת האולימפית, ובאותו לילה נורא חסמת את הדלת בגופך, וצעקת להם שיברחו. אחד מהם שמע אותך, הספיק לשבור את החלון ולצאת החוצה, ובזכותך ניצל. דקות קודם הם רצחו את משה וינברג ביריות, ובכל זאת בחרת להסתער ולחסום את הדלת. כזה אדם היית.אבא, זוכר איך הייתי מצטרפת אליך לנסיעות עבודה ביהודה ושומרון? הרי מהספורט אי אפשר היה להתקיים, אז סחרת במוצרי חשמל. אהבתי את הדרכים המתפתלות ואת הנסיעות האלה לצידך, זה היה הזמן המיוחד שלנו, שבו היינו שרים, ומדברים וצוחקים ביחד. אמא תמיד דאגה ואמרה לך שזה מסוכן ושצריך להיזהר, אבל הסברת לה שכולם חברים שלך. ובאמת, בכל מקום שאליו הגענו חיבקו אותך ואירחו אותנו יפה. ידעת לדבר ערבית מאחר שהיה לך כישרון לשפות, אבל גם כי אהבת בני אדם וידעת ליצור קשרים וחברויות, ולתת את ההרגשה שיש לך זמן לכולם. הקדשת שעותרבות לספורט, והיה לך חלק עצום בפיתוח הספורט בירושלים והקמת ענף ההיאבקות בארץ. החיים היו קלים ונעימים כשהיית איתנו, והנוכחות הבטוחה שלך השפיעה על הבית גם כשהיית רחוק. היית איש חרוץ ועסוק, ולא הרבה בבית כי גם בשבתות היית בתחרויות ואירועי ספורט. אבל אני זוכרת את הנסיעות, ואת הטיולים, ואת הארוחות והשירים. את כל אלה לא החסרת מאיתנו, לא משנה כמה עסוק היית. תמיד הרגשתי איתך בטוחה ומוגנת. מהאירועים סביב המוות שלך אני לא ממש זוכרת יותר מדי, אבל את הלווייה לא הצלחתי לשכוח. איך מדינה שלמה הזדעזעה כשהגיעו הארונות, כולם יצאו החוצה ואנשים עמדו בצידי הדרך בטור ארוך כדי לחלוק לכם כבוד אחרון. לקח זמן רב עד שההבנה שלא תחזור חלחלה. בהדרגה ראיתי את הבית מתרוקן, אנשים נעלמים, ואמא לא משתקמת. יהודית ואני גדלנו לבד, או בעצם גידלנו את עצמנו. הייתי מכינה לעצמי אוכל כשחזרתי מבית הספר, ובמקביל טיפלתי באמא. נסעתי איתה לבדיקות, לרופאים ולבתי חולים, למדתי להזריק לה, ובאופן טבעי נרשמתי כמה שנים לאחר מכן ללימודי סיעוד. עד היום אני אחות. גם ליהודית היה מאוד קשה, והיא נישאה בגיל צעיר ומיד עברה לקנדה. אמא הצטרפה אליך אחרי תשע שנים, ולמעשה נותרתי יתומה. אבל את כל מה שלימדת אותי בזמן הקצוב שהיה לנו, אני מיישמת ומעבירה הלאה. מאז היום ההוא לא הפסקתי לחלום על בית חם מלא בצחוק של ילדים, על בית חי ומקבל אורחים שחוגגים בו יחד, ומהמטבח שלו עולים ריחות של תבשילים. ובדיוק כמוך, הלכתי גם אני בעקבות החלום שלי והגשמתי אותו צעד אחר צעד, כל פרט ופרט. אבא, תדע שהרגעים היפים שהענקת לי עוד חיים בתוכי, ואני ממשיכה להנציח אותם באופן שבו בחרתי להקים ולגדל את המשפחה שלי. אתה, שהאמנת בטוב שבעולם ובבני האדם, ניצחת כך את הרוע בכבודו ובעצמו. בעצם קיומנו אנחנו העדות לניצחון הזה. תודה לך על הכל, אבא שלי גיבור. בתך, יעל