יוסי שלי, היית האהבה הראשונה שלי. שמונה שנים היו לנו יחד, וגם אז התגעגעתי אליך והיית חסר לי כי הקדשת את כל כולך לספורט. כשהלכת השארת לי את משימת חיי, והנצחת המורשת שלך הפכה לדבר החשוב לי ביותר. יום למחרת הרצח הייתי מפורקת לחלוטין, אבל כבר הזדקפתי למען שלוש בנותינו והבטחתי להן שזכרך יישמר לעד. הקושי מתעורר בשמחות. בכאב אני מורגלת, לא הפסקתי לכאוב לדקה. זה מסלול חיינו מאז מינכן. הקטנה שלנו שלומית, שהיתה בסך הכל בת חמישה חודשים כשנלקחת מאיתנו, מעולם לא זכתה להגות את המילה “אבא״, אבל אני שמחה להגיד לך ששלושתן יודעות בדיוק מי היית, ואין יום שאנחנו לא חושבות עליך, מזכירות אותך ומדברות עליך. הנכדים גדלים עליך ועל ערכיך כאילו חיית ביניהם, וכשאני מביטה בהם, אני רואה את החיוך שלך, את העיניים שלך, את התלתלים שלך ואת האהבה הענקית שזכינו לה. אתה זוכר איך היינו יורדים בשבתות עם הבנות לחוף הים, והמוני אדם היו מתגודדים סביבנו ומבקשים להיות קרובים אליך? היית איש של אנשים. הכריזמה שלך והמעמד שהגעת אליו כספורטאי הפכו כל יציאה שלנו מהבית למיני פסטיבל, ואתה הענקת מעצמך לכולם באהבה ובלי משוא פנים, ולא חסכת במלה טובה וחיבוקים. בים היינו מסדרים לנו שלושה מקלות, ונהנים בכל פעם שאחת מהילדות הצליחה להרחיק מקל עוד קצת. שיחקנו איתן שעות. אני הייתי מראה להן איך לעשות גלגלונים, ואתה היית מניף אותן גבוה באוויר, גאה ביכולות שלהן. נהגת להעמיד אותן על כפות הידיים הגדולות והחזקות שלך, ובעצם לימדת אותן לשמור על איזון ועל שיווי משקל, לא רק פיזי אלא גם נפשי, פנימי. זאת היתה הדרך שלך להעניק להן, וגם לי, חוסן. והצלחת בענק יוסי. החיים שלנו טובים ומאוזנים, לא יצאנו משפיות. יומיים לפני שהמשלחת המריאה לגרמניה, ערכנו מסיבה גדולה אצלנו בבית. כולם היו. פרידמן, ברגר ושאר החברים. בשלב מסוים אמרתי שאני משקשקת מהנסיעה הזאת, מכיוון שחמישה חודשים קודם לכן היה את הפיגוע עם חנה מרון, אבל כולם אמרו לי להוציא את זה מהראש, כי כשהגרמנים עושים משהו הם עושים אותו מאוד יסודי. באחד בספטמבר אושרת נכנסה לראשונה לכיתה א׳. כל ההורים הגיעו עם ילדיהם, והיא שאלה אותי למה אבא שלה לא פה. אז עניתי לה שבשנה הבאה, כשהיא תעלה לכיתה ב׳, אתה תיקח אותה לבית הספר והיא תהיה הילדה היחידה שמגיעה עם אבא. כמו ששנינו יודעים, לגורל היו תכניות אחרות. יוסי שלי, כמה אהבת לחזור כל ערב מעמל יומך לחיק המשפחה, איזה אבא כיפי היית. נהגת לחזור מאימונים בסביבות שמונה וחצי בערב, ואז היית משחק עם הילדות בסלון וקולף להן תפוזים ותפוחים עם סכין בתנועה מיומנת ואלגנטית שסיגלת לעצמך. לא חינכת, לא נזפת, את כל אלה השארת לי. אני הייתי המחנכת וזו שמציבה להן גבולות, אבל אהבתי את החלוקה הזאת, ונהניתי לראות אותך משמח אותן עם מתנות מכל העולם ומשתטה איתן כמו עוד ילד. בבוקר החטיפה היתה דפיקה בדלת בשעה שבע. זאת היתה השכנה, ששאלה אותי אם שמעתי מה קרה במינכן ואני לא הבנתי על מה היא מדברת בכלל. מיד הרמתי טלפון לוועד האולימפי, והתבשרתי שמוני נהרג. התיישבתי ליד הטלפון ולא רציתי לזוז משם עד שתצלצל ואני אשמע את קולך. בשש בערב הגיע כתב מגלי צה״ל, התיישב על הספה ושאל אותי מה אני דורשת ממדינת ישראל. אמרתי שאין לי דרישות, רק שיחזירו אותם בשלום. אני הנאיבית, איןלי דרישות. הוא כבר ידע. שעה אחר כך היתה שוב דפיקה בדלת, וכל הבית התמלא אנשים וחדר המדרגות היה מלא עד אפס מקום. הגיעו נציג הוועד האולימפי, בליווי רופא ושוטר, וסיפרו לי שנפצעת קשה. אבל הרגשתי. ביקשתי מהם שפשוט יגידו את האמת, ואז שמעתי: “אילנה, יוסי הוא ההרוג השני״. ערפל כבד ירד על חיי. התחלתי ללכת לכיוון הדלת של השכנים ובדרך התעלפתי. למחרת קמתי בבוקר, והבית הומה. רק שאלתי אם זה אמיתי, חשבתי שחלמתי חלום בלהות. לא זכרתי אפילו מי הכניס אותי למיטה ולאן לקחו את הבנות. לקראת הצהריים יצאתי למרפסת, ועדיין אף אחד לא סיפר לי שזה היה חיסול טוטלי ואכזרי. חשבתי שלמחרת מישהו מחברי המשלחת יבוא ויספר לי מה עבר על יוסי. יצאתי לשדה לקבל את המטוס, וראיתי ארונות ארונות על קומנדקרים. וכולם שם: שפרינגר איננו, פרידמן איננו, כל החברים הקרובים שלך אינם, ואין מי שיספר לי משהו. לא היה לי זמן ומקום למחשבה. משם נסענו לבית הקברות, וביקשתי לראות את פניך ולהיפרד כמו שצריך, אבל זה לא קרה. אמרו לי שעדיף שאזכור אותך עם החיוך הגדול. חזרנו לבית של אמא שלך, ושתי הבנות הגדולות הגיעו לפגוש אותי. הן היו עם עיניים אדומות ושפתיים רועדות, מתאפקות לא לבכות לידי. אמרתי להן שמותר לבכות ושגם אני בוכה, ואז הוספתי שאני אהיה גם אבא וגם אמא, והבטחתי להן שאף אחד לא ישכח את אבא שלהן. זה היה הרגע שבו התחיל המאבק שלנו על הנצחתכם והזיכרון שלכם. זה היה הרגע שבו הפכתי מילדה תמימה לאישה בוגרת ומפוכחת, שלא פוחדת ממלחמה ממושכת ומוכנה ללכת עד הסוף ובכל הכוח כדי להוציא לאור את האמת והצדק שלי. כך החל מאבק עיקש של 50 שנה אותו הובלנו אנקי, אלמנתו של אנדרי שהפכה לחברתי הטובה, ואני. מאבק שטרם בא אל קיצו. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להעביר לבנות את הכוח שלימדת אותי. שמרתי עליהן מלוכדות, דיברתי איתן בגובה העיניים, השיח עליך בבית תמיד היה פתוח, והדגשתי שמותר לנו לבכות ולהרגיש. בדיעבד אני אומרת שהן היו פרטנריות טובות בשבילי, ועשו איתי את כל הדרך הקשה הזו כמו גדולות. וזה לא היה פשוט. הרי עוד בחייך הן העריצו אותך, וגם אם היו צעירות ולא הבינו את נסיבות האסון, הן חוו היטב את אדוות ההרס והאובדן. כשנסעת למינכן הטלת על אושרת משימה, והיא בת שש וחצי. אמרת לה שהיא הבכורה ושאתה מצפה ממנה לשמור על אמא ולעזור לה. והיא לקחה על עצמה את המשימה הזאת. עזרה לי להחליף חיתולים לשלומית, למדה להכין שוקו חם והכינה עם רחלי סנדוויצ׳ים לבית הספר. אתה זוכר את ספת הבד הקטנה של ילדים שהבאת מאיטליה? לאחר מותך אושרת ורחלי אהבו לשבת עליה, לקחת סכין מהמטבח ולחתוך לעצמן זיתים ואפרסק בדיוק כמוך. חיקו את התנועה המיוחדת שלך כשחתכת להן פירות. יוסי, היית מאוד אוהב את הנכדים שלך. אחד הדברים הקשים לנו הוא שלא זכית להכיר אותם ושהם לא זכו להכיר אותך. ובכל זאת יש בנו אמונה שאתה מסתכל עלינו מלמעלה ואתה מאוד מרוצה ממה שאתה רואה משם. כל הנכדים גאים בך וסקרנים לגביך וכולם גדלו לצד המזכרות וההנצחה שלך. זה חלחל עמוק פנימה והנוכחות שלך משמעותית בכל הבתים שלנו. אושרת ורחלי עוד זוכרות את העיניים הצוחקות שלך, בגוון מיוחד של כחול עמוק. שלומית מוסרת לך בהזדמנות זו, שהיא לא מצליחה לחלום עליך, אבל מאוד רוצה שתגיע בחלומות או תיתן איזה סימן אחר. כמוך, גם היא מוצאת את עצמה הרוח החיה והמצחיקה שבחבורה. ביום אחד רצחו להן את חלומות הילדות שלהן, ואני יודעת שלעיתים הן מייחלות לקבל ממך אות מלמעלה. הן חולקות הומור משותף, כמו גם כמה מהנכדים, ולעיתים הצחוק ושמחת החיים שקיבלו ממך מהולים בעצב ותחושת פספוס. הן התבגרו בטרם עת, עם מעט מדי זיכרונות, מגע וקול של אבא אוהב. לפני שנסעת לאולימפיאדה הן גרו איתך בווינגייט חודש ימים. אושרת זוכרת אותך משחק שש בש עם החברים, ושסחטת להן מיץ מענבים. כמה הן אהבו לשמוע איתך את המוזיקה היוונית והישראלית שהשמעת בטייפ החדש שקנית. היית איש חם, כריזמטי, אוהב חיים, מוזיקה, ים. כבר ביום הטבח, כשהן אמרו לי שערבים הרגו את אבא והאווירון נפל, הסברתי להן מיד שלא ערבים הרגו את אבא, אלא טרוריסטים. לא רציתי שיתפתחו בהן פחדים כאלה. הרי היו לך חברים ערבים, ואתה עצמך נולדת בלוב ועלית לארץ בגיל צעיר, עם הוריך ועוד עשרה אחים ואחיות. את החגים שלאחר מכן עשינו אצל המשפחה שלך, המון אנשים, עשרות, והסדר היה כהלכתו. אנחנו ממשיכות את ההתכנסות השבטית, אבל מעדיפות היום מסורת שיש בה חופש. הלוואי שיכולת לשבת איתנו לארוחת שישי משפחתית, ולפעמים נדמה לנו שאתה נמצא איתנו בארוחות האלה. מלמעלה. מתענג. אחרי 50 שנה, אני מאושרת שהצלחנו לסגור מעגל ושזה קרה עוד בימי חיי. בינתיים אני נשארת חזקה כמו שאני חושבת שתרצה לראות אותי, ואני לגמרי מוכנה להזיז כל הר שיעמוד לנו בדרך. אני לא לבד, וגם זה בזכותך. הבנות הנהדרות שלנו צמחו להיות נשים חזקות, והן כאן לצידי. אני יודעת שעמדתי בהבטחה שנתתי להן באותו יום, במטבח של אמא שלך, והן המורשת הישירה שלך. תדע לך שהן העמידו לך נכדים לתפארת, וזה הניצחון הכי גדול. שלך תמיד. אילנה