שלום אבא, איזו דרך עברנו אתה ואני מאז מינכן. ארוכה, מפותלת ולפעמים קשה, אבל בסוף מצאתי אותך. הפעם האחרונה שראית אותי היתה בברית המילה שלי, ולאחר מכן נסעת למינכן כדי להתכונן לאולימפיאדה. הייתי בן פחות מחודש וחצי כשנרצחת, לא הכרתי אותך, וכמה כעסתי עליך כשגדלתי. כילד לא באמת הבנתי מה קרה, ובזבזתי שנים בלכעוס על כך שנאבקת במחבלים ושילמת בחייך. חשבתי לעצמי שאולי אם לא היית נלחם בהם היית נשאר בחיים. שנים ארוכות התהלכתי עם הכעס הזה. בגילאים המוקדמים אי אפשר לתפוס דבר כזה, אבל כן הבנתי שמשהו בסיפור שלנו יוצא דופן. ראיתי שלשאר הילדים יש בבית אמא ואבא, ולי יש רק את אמא. אני זוכר את עצמי בטקסי הזיכרון הקבועים המתרחשים מדי שנה, והתרגלתי לקחת בהם חלק, כמו במין מסורת משפחתית משונה. אבל ידעתי שהמשפחה שלי אחרת משאר המשפחות שהן לא הי״א. אני גם זוכר היטב שבגיל שש כבר התחלתי להבין יותר את הסיפור, ובתגובה נולד בי פחד. פחד שמישהו יכול ככה סתם, בשנייה אחת, לקחת חיים של מישהו אחר. למוות שלך היתה השפעה על החיים שלי, ומעגל הכעס רק הלך והתרחב. אז לפני הכל, אבא, אני רוצה לספר לך שאני כבר מזמן לא כועס. שקרה משהו מדהים בחיי, שמיד אספר לך עליו, ששינה את הכל. שגרם לי להבין מה היה שם, שלא יכולת לנהוג אחרת, ושגם אם כן, ממילא לא היית נשאר בחיים. ממעט הפרטים שסיפרו עליך בילדות אני יודע שהוריך הגיעו לארץ מווינה, נולדת בישראל והתחלת להתאבק בגיל מאוד צעיר. המשכת עד שבגיל 29 נפגעת בצוואר, פציעה שהשביתה אותך. כך הפכת למאמן הכי צעיר בארץ, ובמקביל עבדת במכון וינגייט. עד שנסעת למינכן גרנו במכון, וכשאמא קיבלה את הידיעה היא היתה בשוק ולכן עברנו להתגורר אצל הוריה בפתח תקווה. נשארנו איתם שנתיים, עד שאמא הצליחה קצת להתאושש והתחילה לבנות לנו חיים חדשים. בתקופה הזו, כשאמא התקשתה לתפקד, מי שגידלה אותי היתה סבתא. משם עברנו לשיכון ל׳ בתל אביב, ולאמא היה קשה בלעדיך. הייתם נשואים בסך הכל שנה וחצי, ואמא סיפרה לי שהיתה ביניכם אהבה גדולה. היא פשוט לא הצליחה לקבל את זה שזה קרה לה, ולא ידעה איך להמשיך את החיים לבד. והיה אותי. ילד שאמא שלו לא נידבה פרטים ולא דיברה איתו לעומק על הטרגדיה שלנו, שגדל שונה מאחרים ומפתח כעסים. הייתי ילד סגור ומופנם, חייתי בצל מינכן, והבודדים שהצלחתי להתחבר אליהם היו יתומי מינכן האחרים. דבר אחד שאני כן יודע, זה ששלחת לאמא מכתב ממינכן, וכתבת כמה אתה מתלהב מהספורטאים שאתה פוגש במהלך האימונים, וכמה אתה מתרגש לקראת תחילת המשחקים. ביקשת מאמא לשמור עלי טוב טוב כי אתה מתגעגע, ואני, לא היה לי אפילו למי להתגעגע. אולי בהשפעת מינכן, ואולי זה בכלל לא קשור, אבל מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני רוצה להיות שחקן. אמרתי לאמא שזה החלום שלי, והסברתי לה כבר כילד כמה חשוב לי להיות רציני, ללמוד את השפה ולחיות במקום שבו עושים סרטים. אז תדע, אבא, שאמא הקשיבה לי ברצינות, ועשתה הכל בשביל זה. בסוף, היא גם לקחה אותי להוליווד. כשהייתי בן תשע עברנו לשנתיים לקנדה ומשם לארצות הברית, כי אמא רצתה לבדוק את האופציה של מגורים בחו״ל, ואני בינתיים למדתי את השפה. כשחזרנו לארץ למדתי בתיכון חדש בתל אביב, ובגיל 14 עברנו סופית ללוס אנג׳לס כדי שאוכל לפתח את קריירת המשחק שלי. הגענו לשם ב- 1986, הישר למקום שבו נולדים כוכבים, בברלי הילס. למדתי בתיכון במגמת דרמה, בכיתה אחת עם נכדים של זמרים גדולים וכאלה שהפכו עם הזמן לכוכבים בינלאומיים שכולם מכירים. חייתי את התעשייה הזאת שנים, השתתפתי בתפקידים קטנים וגדולים, ולמרבה האירוניה, יום אחד פונים אלי מההפקה של סרט חדש של סטיבן ספילברג, מספרים לי שהוא עושה סרט על מינכן ומציעים לי לשחק את מוני וינברג. כן, אותך. לא האמנתי שזה קורה לי. לא ידעתי מה לעשות, אבל אשתי עודדה אותי להיענות בחיוב ולקבל את התפקיד, כי היא האמינה שזה יחבר אותי לרגשות שלי לגביך. וכמה שהיא צדקה. הצילומים היו חוויה לא פשוטה שלקחה ממני הרבה אנרגיות, אבל ההשתתפות בסרט והכניסה לנעליך הובילו אותי להשלמה עם הפעולות שנקטת והבנת הבחירה שלך. הבנתי ממילא שאף אחד מכם לא היה נשאר בחיים כי המחבלים הגיעו כדי להרוג. הם ירו דרך הדלת, והאינסטינקט שלך היה להיאבק. כששיחקתי אותך, הבנתי את זה והצלחתי לרפא את הכעס. אני יודע שעשית את מה שהיית חייב לעשות. ואז הגיע הצער על כל הכעס שחשתי כלפיך במהלך כל השנים. היום אני גאה בך שניסית לעשות משהו, שנלחמת כדי לנסות הציל את החברים שלך. אמא ראתה את הסרט וזה טלטל אותה כי הסיפור לא מדויק, אבל עבורי זה היה מרפא. בזמן צילומי הסרט הרגשתי שאני בתוך חלום. כשחקן לא ניהלתי את המשחק שלי, זה פשוט קרה מעצמו. הזמנתי אותך להיות איתי שם על הסט, והרגשתי אותך חזק. ממש נותרה בי החוויה הגופנית שלך מהצילומים האלה. בדרך כלל שחקנים לוקחים על עצמם תפקיד כדי לקדם את הקריירה שלהם. עבורי זה היה מסע. עכשיו, בזכות המכתב הזה, גם למדתי עוד פרטים עליך מאמא. למשל, שהיית איש חם ורך שאהב לצחוק, חברותי לכולם ואהוב. היא סיפרה לי על ההיכרות שלכם, איך בשנת 70׳ היא הגיעה למכון וינגייט, ראתה אותך, ובאותו רגע הלב שלה החסיר פעימה. היית גבר נאה מאוד, עם עיניים כחולות והיא התאהבה מיד. התחתנתם במכון וינגייט, אירוע צנוע ומאושר של שני אנשים צעירים בלי כסף אבל עם המון שמחה ואהבה. אמא אומרת שמאז החתונה שלכם כל כך הרבית לנסוע לחו״ל במסגרת האימונים וההכנות לאולימפיאדה, שאחרי החתונה לא היה לכם זמן אפילו לירח דבש. היא סיפרה לי גם על ארוחת הסטייקים במסעדה בהרצליה אליה יצאתם לפני הנסיעה שלך למינכן, השעות המתוקות האחרונות שלה איתך לפני שטסת ולא חזרת. אחרי הרצח שלך היא הרגישה שעולמה חרב עליה. היא עוד לא התאוששה מההיריון והלידה שלי שהיו קשים במיוחד, וכבר נחת עליה אסון כזה. אמא הכירה את חלפין וסלבין שלקחת תחת חסותך, שאימצת לא רק מקצועית אלא גם הפכת אותם לבני משפחה, ולא הצליחה לקלוט איך קורה דבר כזה. מאחר שכבר נסעת והיה לה קשה להסתדר לבד, באותו ערב היא ישנה אצל הוריה ושם נודע לה על הטבח. היא נרדמה בחדרה, ואחותה שמעה ברדיו, העירה אותה וסיפרה לה. פתאום הבית היה מלא באנשים ששמעו והגיעו, ומחוץ לבית התגודדו המוני עיתונאים. התחושה שלה היתה שהיא מתעוררת אל תוך חלום בלהות. היא שאלה שוב ושוב את העיתונאים שהיו שם אם זה נכון, אם זה ודאי שאתם מתים, איך יכול להיות שהכדורים חדרו גופים כאלה גדולים וחזקים. אמא אומרת שזאת היתה אהבה של פעם בחיים, ומאז היא לא אהבה ככה, אפילו לא ליד. אבא, תמיד הרגשתי אותך בהתייחסות של אחרים אלי, כי אני מאוד דומה לך פיזית. זה מתבטא לדבריהם באופן שבו אני הולך, בחיוך שלי שמזכיר להם את שלך. אין מה לעשות, אנחנו בנויים מאותם חומרים, והגנטיקה חיברה בינינו. אבל מאז הסרט אני מרגיש אותך איתי. מצאתי אותך. לשחק אותך היתה חוויה מדהימה, ליווית אותי לאורך כל הצילומים, ואחרי כל השנים שבהן נעדרת מחיי עכשיו אתה נוכח. התנקיתי, ואני מקווה שהצלחתי להסביר למה כעסתי. אוהב אותך. גורי, בנך הגאה