מארק, אחי שלא הכרתי, אני יושבת בסלון הדירה שלי ברמת גן, מול שידת העץ הקטנה שקנית במינכן, השידה שהוחזרה לארץ במטוס יחד איתך. אצל אמא בסלון השידה הזו הפכה לאנדרטה. היו בה המתנות שקנית לכולם והתמונות שלך, ואסור היה לאף אחד להתקרב ולגעת. ואני, שהגעתי לעולם הזה שנה וחצי אחרי שאתה נעלמת ממנו, נהגתי לזחול סביב האנדרטה, ועם השנים פיתחתי אובססיה של ממש לשידה ולאוצרות הטמונים בה. כשאמא ואבא נפטרו החלטתי להפוך אותה לרהיט ככל שאר הרהיטים. בשלב מסוים מיה אחייניתך הקטנה, בהיותה תינוקת, שברה את דלת הזכוכית, ואני שמחתי להפוך את הזיכרון שלך לדבר יומיומי ונגיש. מארק אחי אהובי, מעולם לא הכרנו אבל אנחנו קשורים לנצח. הרי אם היית נשאר בחיים, אבא לא היה מתעקש על עוד ילדים. אמא כבר היתה בת 39, אבל שברון הלב של אבא שכנע אותה לשמור על ההיריון, ואני הייתי הנחמה שלו. זה מלווה אותי כל יום, כך אתה טבוע בכל הוויית הקיום שלי בעולם הזה, ואני מודה לך על הזכות לחיים. הסיפור שלך גדול מהחיים, כמעט בלתי נתפס. אוסף של צירופי מקרים שהתנקזו לאותו רגע בו הלכת מאיתנו ואתה בן 18 וחצי בלבד. הגענו לישראל רק שלושה חודשים לפני שנסעת למינכן להגשים את החלום שלך. אבא ואמא היו מרוצים מהחיים שהיו לנו ברוסיה, ולא חשבו בכלל על עלייה. כשהיית בן שנתיים נולד אחינו אליק, וכשהגעת לגיל עשר נולדה אחותנו טלי. אני כאמור ממש לא הייתי בתכנון. היית כל כך חזק, שכבר בגיל 12 יכולת להניף את אבא באוויר. התקבלת לאקדמיה לספורט במינסק, וכך הכרת והתאהבת בהיאבקות. בגיל 16.5 כבר הפכת לאלוף הנוער של ברית המועצות בהיאבקות בסגנון יווני רומי, וצפו לך עתיד מזהיר. היית עילוי בתחום, ילד יסודי ושקדן, טוב לב ואוהב אדם. עד כדי כך יסודי, שהשגת ספרי פסיכולוגיה כדי להבין את הפסיכולוגיה של האדם ולהשתמש בידע הזה מול יריביך בזירה. באותה עת גאתה האנטישמיות בברית המועצות, ואתה ואליק חוויתם אותה על בשרכם בבית הספר וברחוב. כך נאלצת להגן שוב ושוב על אחיך שהיה שובב גדול ונהג להסתבך תמיד עם חבורות הילדים. אז החלטת שאתה לא רוצה לחיות במקום כזה, שבו מכנים אותך “יהודון״ ומפלים אותך פעם אחר פעם. בדצמבר 1971, כשבישרו לך שנבחרת לייצג את ברית המועצות באולימפיאדה במינכן, הבנת שבעצם החלום שלך הוא לעלות לישראל ולזכות בתארים ובמדליות עבורה, לא עבור ברית המועצות. כשהודעת בבית שאתה מתכוון לעלות לארץ, אבא אמר שאין לך סיכוי להצטרף למשלחת ישראל למינכן כי נדרשת שהייה של לפחות שנה במדינה שאתה מייצג. לא התרגשת, וענית שתהיה מוכן לחכות ארבע שנים עד לאולימפיאדה הבאה אם לא תהיה ברירה, אבל לעלות לארץ אתה מוכרח. לייצג את ישראל זה החלום שלך, ועל זה לא תוותר. התחלת לגמרי לבד בסידורי הנסיעה, ובסוף המשפחה ראתה כמה אתה נחוש והחליטה פה אחד להצטרף אליך. הרוסים הפעילו עליך לחץ כבד. הם ראו בך תקווה למדליית זהב בהיאבקות, והציעו לך דירה משלך, מלגת לימודים וכסף. כשגם זה לא עזר, ביקשו ממך להחזיר את כל המדליות שזכית בהן ומחקו מהרשומות את כל הזכיות שלך. זה רק חיזק בך את התחושה שאתה עושה את הדבר הנכון, וכך עליתם לארץ, 17 בני משפחה, רק בשבילך. מיד עם ההתאקלמות בדירה שקיבלנו בבני ברק, הלכת ברגל עד למועדון הספורט הפועל בתל אביב. לא היו בידיך מסמכים שיעידו על הישגיך, ואיש לא הכיר אותך. המאמן מוני וינברג ביקש שתתחרה מול אליעזר חלפין שהיה אז אלוף ישראל, וכשניצחת אותו הביאו לך יריבים נוספים, חלקם במשקל גבוה משלך וכולם מבוגרים ממך ובעלי ניסיון רב. ובכל זאת, ניצחת את כולם. הוחלט להזמין לארץ את אלוף העולם בהיאבקות, הצרפתי דניאל רובין, ומוני החליט שאם תנצח אותו תצטרף למשלחת, ואם תובס תמשיך להתאמן לאולימפיאדה הבאה. כשניצחת היה ברור שיש פה פוטנציאל למדליה אולימפית, והוציאו מהנבחרת מתחרה אחר כדי לאפשר לך להשתתף במשחקים. ואז הגיע מכשול נוסף. היית בישראל רק שלושה חודשים במקום שנה כנדרש. אבל הוועד האולימפי בישראל קיבל אישור חריג לצרף אותך למשלחת, וכך כנגד כל הסיכויים, הגעת למינכן. תראה כמה דברים היו צריכים לקרות וכמה מכשולים עברת בדרך כדי שתזכה להגשים את חלומך ולייצג את ישראל במשחקים האולימפיים, רק כדי שלא תחזור משם. מוני וינברג אימץ אותך, טיפל בך מכל הבחינות, ואמא ואבא ידעו שאתה בידיים טובות. התחלת בהכנות לנסיעה והיית המאושר באדם, כי כבר הכנת את עצמך לכך שתצטרך לחכות ארבע שנים עד לאולימפיאדה הבאה במונטריאול 1976. אליק עזר לך לארוז ואמר: "זאת הפעם הראשונה שאתה עוזב אותי", ואתה ענית לו: "אתה כבר לא צריך שאני אגן עליך. אתה בישראל ואף אחד לא יקרא לך ז'יד יותר", ונסעת. התחרות שלך היתה אמורה להתקיים בבוקר ה- 5 בספטמבר, ביום הנורא הזה. לפנות בוקר חדרו המחבלים למגורי המשלחת הישראלית ולקחו אתכם כבני ערובה. את הגופה שלך מצאו במסוק שנשרף כליל לאחר שנזרק בו רימון, מנוקבת בארבעה כדורים גרמניים. עם שתי מחשבות עדיין קשה לי. האחת היא על הרגע שאתה יושב כפות ליד הגופה של יוסי רומנו, כשאת הגופה של המאמן שלך השליכו קודם מעבר לחלון. מה עבר לך בראש? פחדת? על מה חשבת? כל השעות הארוכות שישבת שם עם החברים שלך לא מרפות, והפכו הרבה לילות שלי לסיוטים ולחסרי שינה. המחשבה השנייה היא כל הדרך שהיית צריך לעבור כדי להגיע לרגע של ה- 5 בספטמבר, שחיכית לו כל כך הרבה זמן. הרגע הזה, של לייצג את ישראל באולימפיאדה, שעשית כל כך הרבה כדי להגיע אליו, ולא הצלחת. ההורים שלנו התעוררו למחרת לבוקר בעולם מקביל. הם יצאו מהבית מוקדם, והלכו יחד לסידורים בבנק ולהתכונן לערב ראש השנה. הם עברו בקיוסק, ואמא ראתה על שער אחד העיתונים את התמונה של המאמן שלך ואמרה לאבא: "למה מוני בעיתון?". הם קנו את העיתון, ובבנק ביקשו שיסבירו להם למה מוני על השער. כך נודע להם מה קרה. כשמיהרו וחזרו הביתה כבר חיכו להם הנציגים של הוועד האולימפי לבשר את הבשורה. אבא קיבל התקף לב, ומיד אחריו גם סבא. הם מעולם לא השתקמו באמת ונשארו אנשים חולים. היתה כאן התמוטטות עצבים רוחבית. סבתא הכריחה את סבא לקנות חלקת קבר מאחוריך בקריית שאול, בעודה בת 59 ובריאה. אחרי שנה התגלה אצלה סרטן השד והיא נפטרה והצטרפה אליך, נכדה הבכור והאהוב. בפברואר 1974, שנה וחצי אחרי מותך, נולדתי ועברנו לגור בפתח תקווה ליד בית החולים בילינסון. אבא היה מאושפז לתקופות ארוכות בעקבות התקפי לב ואירועים מוחיים שפקדו אותו ללא הרף, אבל התעקש להרצות בעולם ברוסית נגד הטרור. הוא גרס שהגרמנים שיתפו פעולה עם חוליית המחבלים, והתעקש שגרמנים היו מעורבים ברצח 11 ספורטאי המשלחת. מאז שאני זוכרת את עצמי אני בבתי חולים ובבתי קברות. היתה לי ילדות מאושרת, אהבו אותי ופינקו אותי, אבל הבית היה שבור לרסיסים. הזיכרון שלי כילדה בת 6-7, יושבת על הברכיים של אמא שלנו, ומנגבת לה את הדמעות. אליק, שהיה בן 16 כשנרצחת, לא הצליח להשתקם, והחור הזה שנשאר לו בלב כשנסעת ולא חזרת, מעולם לא נסגר. הוא התחתן עם סימונה ונולדו לו ארבעה ילדים מדהימים, זאב, ליביה, מולי וטלי. אחד הנכדים שלו, בועז, קיבל את הכוחות שלך. בגיל חמש הוא לומד ג'ודו עם ילדים בכיתה ב', ילד חזק במיוחד שעדיין לא מבין את הכוחות שלו. גם המסע של טלי, שהיתה בת שמונה כשנעלמת לה מהחיים, לא היה פשוט, ונולדו לה שתי בנות מדהימות, שבטח היית נורא גאה בהן, עדי וליאורי. רגע לפני שאבא נפטר כשהוא בן 68, הוא ביקש ממני להמשיך לטפל, לזכור ולהזכיר אותך, להמשיך את מה שהוא עשה באדיקות כל השנים. בהתחלה לא יכולתי, אפילו אנשים מדי קרובים שהכירו אותי לא ידעו שאני אחותך. הרגשתי שזו בקשה כל כך גדולה של אבא. אבל עם השנים, ובמיוחד אחרי שהפכתי לאמא, ובתי אנוקי הגיעה איתי לכל טקס וחניכת אנדרטה, אני ממש משתדלת לעשות כל מה שניתן כדי שכמה שיותר אנשים יכירו אותך ואת הסיפור המדהים שלך, שנותן הרבה כח והשראה לכל כך הרבה אנשים. עד היום זה בלתי נתפס בעיני שלא הסכימו לקיים דקת דומיה באיצטדיון במינכן, במקום שבו צעדתם בגאווה עם דגל ישראל. לא מבינה איך משהו ברור כמו הנצחה במקום בו נרצחת לא הצליח, ואיך לא התקיימה דקת דומיה כבר במונטריאול. בטקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו צפיתי בבית, כשבתי מיה יושבת בחיקי. היה יום שישי, התחיל הטקס, ובפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים זה קרה. דקת דומיה אחרי 49 שנים. הייתי בשוק. לא האמנתי שזה קורה. יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי אמר שאולי יהיה משהו, אבל לא הבטיח. זה היה רגע מטורף, נקודת מפנה במלחמה של כמעט 50 שנה. קיבלנו הכרה עולמית, ובכינו מהתרגשות. מארק שלי, אח יקר. אתה עזבת ראשון, ואז אמא ואבא כבר לא יכלו והצטרפו אליך. הירושה שקיבלתי לא קלה, ולעיתים המשא כבד. אבל דע לך, שהצלחתי להקים בית בישראל ולהביא לעולם את אנוק ומיה שלי, ושאתה ההשראה של חיי. אתה בליבנו לעד. עוד פרט שלא ידעתם על משפחת סלבין. שלך, מיקה