אבא שלי האהוב, שנה עברו 50 שנה שאתה איננו, ואתה נוכח כל יום בחיי, ובעיקר כל לילה. לא מצליחה להשתחרר מהרגע הזה שבו הבית נמלא צהלות שמחה כשיצאה ההודעה על שחרור בני הערובה. מאז כל לילה אני בוכה, מרגישה באיזשהו מקום שניצלת. בצירוף מקרים אמא חזרה מביקור ברומניה באותו בוקר, ואני בדיוק שמעתי ברדיו על חטיפת ספורטאים מהמשלחת הישראלית. הייתי בהרגשה שאתה לא בין החטופים, כי חשבתי שנשארת לישון אצל חברים במינכן אחרי שהלכתם להצגה. רק בצהריים קיבלתי את הטלפון מהוועד האולימפי והלכתי לבשר לאמא. מאז נגמרו לי הלילות. בימים הייתי בסדר, תפקדתי, ניהלתי בית ספר, אבל בלילות היה לי זמן להיות עם עצמי, עם הכאב, לדמיין שוב ושוב מה קרה שם. המחשבות עליך הציפו אותי כל לילה, לא יכולתי לעכל את העובדה שלא ניצלת, והצלחתי להירדם רק עם כדורי שינה. הייתי בת 14.5 כשהגענו לארץ מרומניה, בת יחידה להורים שהתקשו לעלות לישראל מאחר שלרומנים היו מכסות, ואמא עשתה הרבה הפלות בתקווה להשיג את אישור העלייה, שהתקבל רק אחרי 20 שנה. בבית דיברנו אידיש, ורק אתה ידעת עברית. גרנו במעין קומונה, חצר משותפת עם האחים והאחיות שלך ששרדו את השואה, והיו לי מלא בני דודים. הגענו לארץ ב 1963, ב- 5 בספטמבר. כן, אותו תאריך בו נרצחת תשע שנים לאחר מכן. שכרנו דירה ברמת החייל, ומשם הדרך למטווח ברמת גן היתה קצרה. כבר אחרי מספר חודשים בארץ מצאת את מקומך, בעוד אני נשלחתי לשנה לפנימיית בן שמן, שם למדתי עברית. כשחזרתי, בדיוק בנו את נווה שרת וקנינו שם דירה. איזו תקופה זו היתה. בשכונה היו הרבה רומנים, אבל גם מרוקאים, ונוצרו חברויות בין השכנים. אתה ואמא אירחתם הרבה, כי אמא היתה בשלנית מופלאה, היו לכם מלא חברים ובימי שישי אהבת לשחק איתם פוקר. שכונה שמחה, מחוברת, שכונת חיים. היית חתיך, גבוה מאוד, שרמנטי, עם חיוך וכריזמה שאי אפשר היה לפספס גם מבחינת נראות וגם מבחינת נוכחות. למדת תקופה בפריז, שם התאהבת בתרבות ובגינוני לבוש, נחשפת לתיאטרון ולאופרה, רכשת השכלה והפכת לאיש שיחה עם תכונות של מנהיג. כל בוקר קראת עיתונים, ולא עבר יום מבלי שקראת בעוד אחד מהספרים שגמאת. אהבת מוזיקה, הצגות, ובמקביל לעיסוקך בספורט הפכת לאמרגן תיאטרון. היית גם מורה, איש חינוך שעד היום מגיעים אלי תלמידים שלך לשעבר ומספרים לי סיפורים עליך, איך שינית את חייהם. מה שכולם מציינים זה את האכפתיות שלך, הדאגה לחלשים והחתירה למצוינות. בזמן הפנוי שנותר לך בילית עם אמא שכל כך אהבת, איתי ועם החברים שלך מהשכונה. אנחנו, הצעירים, עשינו בימי שישי מסיבות, שבאחת מהן הכרתי את אדרי והפכנו לזוג. מדי שנה נסענו לרומניה, להרים או לים, ואני זוכרת אתשמחת החיים שלך, כמה אהבת לרקוד ולצחוק, ואיזו תאווה היתה לך לאוכל, במיוחד של אמא, שבישלה מעולה, השקיעה ואהבה להמציא ולחדש בשבילך. איך טרפת את החביתה מעשר ביצים שנהגה להכין לך. ממך ירשתי תאווה לטיולים בכל העולם, לאוכל טוב ולהנאה מהחיים. שנה לפני מינכן התחתנתי עם אדרי, והקשר ביני לבינך התחזק. התחלנו לנהל שיחות בהן סיפרת לי על העבודה שלך ועל דברים שהציקו לך, בעיקר בתחום המקצועי אבל גם האישי. שיתפת אותי גם במחשבות שלך להיות יותר בבית אחרי האולימפיאדה. רצית לבלות יותר עם אמא. כמה שאני מאושרת היום בהתקרבות שנוצרה בינינו לאותו זמן קצר אבל משמעותי. פתאום הרגשתי מולך כמו שווה בין שווים. לזמן קצר היינו שני בני אדם שנהנים להחליף רעיונות ודעות על החיים ועל העולם, לא רק אב ובתו. ואני הרווחתי מכל הכיוונים. אבא חם ותומך, אבל גם ידיד נפש. נתת לי את המקום להביע את דעותיי, והעובדה שבחרת בי לייעץ לך בנתה אצלי ביטחון ותחושה של ערך ומסוגלות. כמה אהבה היתה בינך לבין אמא. ידעתם לתת מקום האחד לשנייה, ומעולם לא הטלתם הגבלות זה על זו. כמו שלך היו את ההוראה והספורט, לה היו חיים משלה. אחרי הרצח היא לא הפסיקה לדבר עליך, ובכל זאת בנתה את חייה מחדש. אפילו היה לה בן זוג, אבל הוא לא היה אתה. היא לא השלימה עם מותך, השוותה בינו לבינך ובסוף זה נגמר. ממש לפני מינכן נסעתם יחד למחנה אימונים ברומניה, שדימה את מזג האוויר והתנאים של גרמניה. אמא נשארה ברומניה, ואתה חזרת כדי לעשות הכנות אחרונות לטיסה. אדרי לקח אותך לשדה התעופה ממנו לא חזרת, והוא לא שוכח מה קרה לכם. נסעתם במיני מיינור יחד עם חבר שלך למשלחת, וביהוד האוטו שבק, כאילו לא רצה להגיע לשדה התעופה. נכנסת ללחץ שלא תגיעו בזמן, לכן הזמנתם מונית. נסעתם לשדה, וחזרת בארון. גדלתי כטיפוס שלא חושף רגשות. בהתחלה התקשיתי להאמין שזה באמת קרה, והרבה שנים חייתי עם אבן על החזה. מועקה נוראית בלב. אמא היתה אז במצב קשה, לקחתי אחריות ולא נתתי לה להיות לבד. למזלי, היה לי את אדרי שלקח על עצמו להחזיק אותנו, והיה שם בשבילי ובשביל אמא. אחרי שסיימתי לימודים וסיימתי שנה ראשונה בעבודה, ולאחר שקודמתי להיות סגנית מנהל בית ספר נכנסתי להריון, והיה ברור לי שאקרא לו קהת. ידעתי שזה בן ושאקרא לו ככה, לא ראיתי אופציה אחרת. וכך היה. היית בן 53 כשנלקחת מאיתנו, ואמא נפטרה בגיל 92, בראש השנה, כמוך. היא היתה בסדר גמור, ורק בשנה האחרונה לחייה לקחנו מישהי שתשגיח עליה ותישן שם, אחרי שאמא נפלה ושברה את הירך. היא לא התאוששה מזה, ולדעתי קיבלה החלטה שלא לחיות יותר. במשך כל שנותיי במשרד החינוך היה לי חשוב לקדם ספורט בבתי הספר, ואני משתתפת בכל הטקסים והאזכרות לזכרכם. ההשתתפות באירועים האלה לא באה לי בקלות, כי אני בנאדם מופנם, אבל אני בכל זאת עושה את זה, וכשאני מדמיינת אותך זה עוזר לי. בכלל, כשאני מספרת עליך בנאומים ובאירועים, אני רואה אותך בעיני רוחי ושומעת באוזניי את המלים שלך, ההכוונה שלך שהפנמתי, להעז ולהשיג. זה קרה כשנאמתי באו״ם בטקס לזכר הי״א, ואפילו בטקס הדלקת המשואה. נבחרתי למנהלת מצטיינת של המחוז בשנת הספורט והחינוך, עמדתי שם עם הלפיד ביד, וכשהזכרתי אותך ממש יכולתי להרגיש אותך. במשחקים של 96׳, באטלנטה, הייתי בלימודי תואר שני בבוסטון, אבל לא יכולתי להגיע לטקס הפתיחה עם המשלחת של יתומי מינכן שנסעה לשם יחד. הצטרפתי אליהם רק בסוף השבוע, ועמדה בפניי ההחלטה האם לצפות במסמכים ובתמונות שהראו את ההתעללות שעברתם שם, או לוותר על האינפורמציה החדשה ולהשאיר אותך בזיכרוני מלא חיות, כמו שראיתי אותך בפעם האחרונה, לפני שנסעת למינכן. בחרתי לראות אותך, אבא, וזה היה עוד שלב בפרידה שלי ממך. כל הילדים והנכדים שלנו הם ספורטאים פעילים, וכולם מכירים את אירועי מינכן ואת הסיפור שלך. הם גם רגילים להשתתף בטקסים ובאזכרות, וכשברק, הבן של קהת בני הגיע לאנדרטה בפעם הראשונה, כתבו עליו שהוא הנין הראשון של הי״א. בדרך כלל אני רואה טלוויזיה במיטה, ונשכבתי לראות את טקס הפתיחה של משחקי טוקיו. לא ידעתי שתהיה דקת דומיה, וזה תפס אותי לא מוכנה. נשארתי עם דמעות, ומיד התחילו טלפונים מחברים. המון. נכון, הייתי רוצה שיזכירו את השמות שלכם במפורש, אבל אני בן אדם ריאלי ויודעת שמדובר בפוליטיקה, כך שאני בספק אם נגיע לזה. מאז מינכן יש בי כל הזמן מועקה פנימית בבית החזה, גוש נסתר של אבל. יושבת לי בראש התמונה של שדה התעופה, של ההליקופטר. יש לי פלשבקים, משהו שבא ומיד הולך. זה המקום שבו עדיין קשה לי להאמין, ומנקרת בי המחשבה שאולי זה לא קרה. אבל זה קרה, אבא. ואתה איננו כל כך הרבה שנים, ועדיין נוכח. מבלי להתכוון, קבעת את מסלול החיים שלי גם אחרי מותך. בכל הצמתים החשובים בחיי אני מתייעצת איתך ומסתמכת על מה שהיית אומר לי אילו היית כאן. בתוכי אני מנהלת איתך שיחות שלמות, ולפעמים משפטים בודדים שלך מותירים בי חותם ומעניקים לי תשובות. אין לי עוד מלים להסביר עד כמה אני אוהבת, מעריכה את כל מה שעשית בשבילי ובשביל אמא, ומתגעגעת. תנוח על משכבך בשלום אבא שלי יקר. בתך, מיכל