לזיק היקר, שלוש שנים היינו גיסים, שלוש שנים בלבד בהן למדתי להכיר ולאהוב אותך, בהן היית לי כאח. עכשיו אני מוצא את עצמי נזכר איך הכל התחיל. עליתם לישראל מלטביה, ההורים חיה ואליהו, ורימה אחותך, לימים רעייתי, שהיתה מבוגרת ממך בסך הכל בשנה וקצת. כחצי שנה לאחר שעליתם לארץ נפגשנו בנסיבות חברתיות בבית של אחד החברים. שנינו היינו עסוקים והתראינו בעיקר בסופי שבוע כשהגעתי לבקר את רימה. באותם מפגשים נבנה הקשר שלנו, שעות של שיחות מלב אל לב, קשר שרק הלך והעמיק לקראת החתונה של רימה ושלי. היית בחור מאוד חזק. ישבת והתאמנת ללא הפסקה עם גומיה כנגד הסורגים, אבל כמה שהיית חזק, היית איש עדין, חברותי מאוד, נוח לבריות ותמיד נכון לעזור. אחרי החתונה, כשנולד בננו הבכור צביקה שאותו עוד הספקת להכיר, עזרת לרימה בכל רגע פנוי שלך. הקשר שלך עם רימה היה משהו מיוחד. אח ואחות שתמיד היו שם האחד בשביל השנייה, ולהיפך. היתה לכם אפילו שפה מיוחדת רק שלכם. אני הרי דובר רוסית בעצמי, ואף פעם לא הצלחתי להבין מה אמרתם אחד לשנייה. פשוט המצאתם לכם שפה והשארתם אותה ביניכם. עד כדי כך הייתם קרובים. לפני הנסיעה לאולימפיאדה שממנה לא חזרת, אפילו שיתפת אותה בהחלטה שלך, שעם חזרתך אתה מתכוון להציע נישואין לבת הזוג שלך. לא זכית להינשא, אבל בוודאי תשמח לדעת ששנים אחרי הטרגדיה, רימה עדיין שמרה איתה על קשר. הכתיבה מזמנת לי רגעי זיכרונות, ובאחד מהם אני נזכר כמה אהבת את צביקה. נהגת להניף אותו על הידיים, לשחק איתו, לזחול יחד על השטיח. היית איש של משפחה, ואף פעם לא ויתרת על המפגש המשפחתי אצל ההורים לארוחת ערב. היה לך זמן לכל דבר — לחברה, משפחה, לימודים, עבודה וספורט. לא הרבה יודעים, אבל להיאבקות הגעת במקרה. תחילת דרכך הספורטיבית היתה דווקא טניס, אבל לא מצאת שם את יעודך. יום אחד פגשת חבר שהיה בחוג היאבקות, הצטרפת אליו לאימון אחד ומכאן הכל הסטוריה. היית רציני וממוקד, ובמהרה הפכת לאלוף הנוער של ברית המועצות. עם עלייתך לארץ, נרשמת להפועל תל אביב והמשכת להתפתח עד שהשגת את הקריטריון האולימפי וזכית למקום במשלחת לאולימפיאדת מינכן 1972. ממש לפני הנסיעה שלך ביקרנו אותך במחנה האימונים, וכל כך התרגשת. עם המראתך למינכן ותחילת המשחקים, ספרנו את הימים עד ליום בו היית אמור להתחרות. לצערי, עוד בטרם הגיע הרגע החל האירוע להתגלגל. שמענו על זה בחדשות ברדיו ואני, שבדיוק הייתי במילואים, נשארתי צמוד לרדיו שהיה אז לזיק היקר ביקור המשלחת בדכאו מקור המידע היחיד. הדיווחים היו מבולבלים וסותרים. תחילה הודיעו שהכל בסדר, ואז, למחרת בבוקר, הגיעה ההודעה הקשה אל בית ההורים. מאז כל החיים שלנו התהפכו. חזרתי מהמילואים והייתי צמוד למשפחה, שנעטפה בשכול והתכנסה באבלה. ההורים היו שבורים ואף נזקקו לכדורי הרגעה. ימי השבעה היו קשים מנשוא, וכל עם ישראל הגיע לנחם. צביקה זחל שם בין הכיסאות כדי להיות צמוד לאמא שלו, ורימה רק רצתה להיות ליד ההורים. בשלב ההוא לא באמת הבנו מה היה שם, והיו לנו יותר שאלות מתשובות. איזה מחשבות. למה זה קרה? איך יכול להיות שזה קרה? למה הגרמנים לא ביקשו עזרה? למה הם ביצעו את הפעולה בעצמם? לנו הרי יש יחידות מיוחדות. אבל הם לא הסכימו בשום אופן שנתערב. אחר כך גם נודע לנו שראש המוסד, צבי זמיר, היה אז במגדל הפיקוח בשדה התעופה וביקש מהגרמנים לא לנסות לחלץ אתכם, ולמרות זאת הם בכל זאת עשו את זה והובילו לפעולה כושלת, שהסתיימה עם כדורים גרמניים שחלקם הרגו אתכם. אני זוכר שבשלב מסוים היתה תקווה שיטיסו אתכם כבני ערובה למצרים. חשבנו שאם תהיו שם, יחזיקו אתכם עד שתהיה הזדמנות למשא ומתן, כי זו בכל זאת מדינה, לא ארגון טרור. אבל זה לא קרה ואתה חזרת משם בארון. אז כן, כעסתי ועודני כועס לעיתים. זה שינה לכולנו את החיים. ההורים לא חזרו לעצמם עד יומם האחרון, רימה היתה נזכרת במשהו באמצע היום ובוכה, והכל נסב סביב ההיעדרות שלך. רציתי את החיים הרגילים שלי, אבל אי אפשר להמשיך אחרי כזה דבר. כל יום במשך שנים אמא היתה נוסעת לקריית שאול שם אתה קבור, מטפלת בקבר, מניחה פרח וחוזרת הביתה. ברבות השנים היא התבגרה והיה לה קשה להגיע, וכתחליף היתה יושבת עם אלבום תמונות שלך. ככה כל יום. אבל לזיק, כמה אפשר לכעוס? וכלפי מי להפנות את הכעס? לפני הכל, היינו צריכים לאסוף את עצמנו כי היינו שבורים. נשאבנו כולנו לשכול, ואנשים התחילו להתרחק. חברים שלנו שהיו איתנו בחבורה, שכנים בבניין. אולי היה להם קשה לראות מה עובר עלינו. אבל הזמן הוא רופא והחיים נמשכים. ההורים שלך, שהילד שלהם קיבל שחרור מהצבא כדי לייצג את ישראל באולימפיאדה שממנה לא חזר, נאלצו להתמודד גם עם פגיעה מצד הוועד האולימפי הבינלאומי, שעצר ליום אחד את המשחקים במינכן רק לשם קיום האזכרה. כאילו לא הספיק האובדן, היינו צריכים להתמודד גם עם העלבון על חוסר ההכרה של הוועד, שנמשך שנים. לזיק, אני רוצה לספר לך שעם כל הקושי, ההורים האריכו ימים. אמא נפטרה בגיל 88 ואבא שלך כשהיה בן 99. הם הספיקו להכיר את שני הילדים שנולדו לנו אחרי צביקה, את אחותו שלי ואחיו חלי, שקרוי על שמך. שם לא שגרתי, אבל הוא מורכב מהשם שלך - ח׳ חלפין, ולי שהוא קיצור של לייזר. צביקה גר בהוד השרון, שלי באילת וחלי נשאר לידנו באריאל אליה עברנו מתל אביב. בטח היית שמח לדעת שכולם עובדים ומסודרים, שיש לנו תשעה נכדים ושהבית שלנו היה בית שמח, מלא בילדים, בחברים ובקולות אושר של ילדים שבקעו מהגינה הקטנה. לצערי, לפני שלוש שנים רימה חלתה ונפטרה, ומאז בעצם נותרתי מחזיק הלפיד של המשפחה. אנחנו ממשיכים להיות מוזמנים לתחרויות שמתקיימות על שם הי״א, לאזכרות ולטקסים. כל זמן שרימה היתה בחיים היא זו ששמרה על קשר עם יתר המשפחות שאיבדו את יקיריהן והיתה שותפה למהלכים. מאז שהיא איננה, אני מייצג את המשפחה ועושה את זה ברצון רב ועם כל הלב. סיפורך וסיפור הי״א כולו מסופר, ואתה אף מופיע בכל אחת ואחת מעבודות השורשים של הילדים והנכדים. עד היום הם שואלים שאלות, מתעניינים ואני מספר להם. רימה היתה אשתי כמעט 50 שנה, והאובדן שלך נגע בי אישית. אני רואה את עצמי כנציג משפחת חלפין וממשיך את זה. רק אני נשארתי להם, ואני מרגיש מחויבות. זה מבפנים, לזיק, ואני מבטיח שכל עוד אהיה מסוגל, אמשיך למלא את תפקידי. רגע לפני סיום, אני חייב לספר לך על רגע מרגש במיוחד שעבר עלינו בשנת 2011. 39 שנים לאחר הטבח הנורא, איכשהו, דרך בנו של שוטר גרמני שהשתתף בפעולה, נמצאה תעודת הספורטאי שלך למשחקים האולימפיים. זה כמובן הציף שוב את הכול. עבדתי אז במשרד החוץ, ובסיוע שלהם הצלחנו להשיג את התעודה ולהביא אותה לארץ. כשהיא הגיעה, הזמינו אותנו לקבלה בטקס מיוחד במשרד החוץ. רימה התרגשה מאוד וכל הרגשות שלה צפו ועלו מחדש. בכל זאת, זה אולי היה הדבר האחרון שהחזקת. את הרגע המרגש של דקת הדומיה במשחקים האולימפיים בטוקיו רימה לא הספיקה לראות. ישבתי בבית מול הטלוויזיה וכמו כולם, מאוד הופתעתי כי לא ידענו שתהיה דקת דומיה. התרגשתי ושמחתי שהזכירו את הטבח, אף על פי שלא ציינו את שמותיכם. אבל בעיקר היה לי חבל שרימה לא זכתה להגיע לרגע הזה אחרי מאבק כל כך ארוך. לזיק, אנחנו לוקחים איתנו כל מיני סוגי זיכרונות, חלקם מוחשיים וחלקם חולפים במחשבה. על המחשבות סיפרתי במכתבי אליך, אבל ישנו עוד משהו שלך אצלי, משהו מוחשי. אתה, שבחייך היית איש טכני ואהבת לתקן ולשפץ מכונות, השארת לי את כלי העבודה שלך, ואני שומר עליהם מכל משמר. שלך, אריה