שש שנים הפרידו בינינו, ולא באמת התקרבנו עד לאותו קיץ ב- 71׳, שבו בילינו יחד בישראל. אתה כבר היית כאן, באתי לבקר אותך ולראות את ישראל, וגרתי בדירה הקטנה שלך בתל אביב. אני טיילתי, אתה התאמנת, ואת שאר הזמן העברנו יחד. מה שאני זוכרת במיוחד זו הנסיעה על האופנוע שלך למכון וינגייט, כי רצית להראות לי את המתקנים. בעצם, עד אותו ביקור לא הכרנו כבוגרים. הייתי בת 12 כשעזבת לקולג׳, אחר כך עברת לניו יורק, וכשהיית בן 26 עלית לישראל. היית איש שקט, מופנם ומבריק בצורה יוצאת דופן. הוצאת מאיות בלי להתאמץ בכלל, על הדרך, וסיימת באחוזון העליון של המחזור שלך באקדמיה למשפטים בקולומביה. במקביל הוצאת תואר במנהל עסקים, וכל זה תוך כדי שהחזקת בשגרת אימונים מלאה. התחלת להרים משקולות בגיל 13, ומאז לא הפסקת. היית נמוך יחסית לגילך, מה שמנע ממך לעסוק בענפים מסוימים בספורט. מצד שני, היית שרירי מאוד. יום אחד אבא לקח אותך לנסות הרמת משקולות, והתמכרת. מאז היית מרוכז כל כולך במטרה אחת, להגיע לאולימפיאדה. זה הפך לחלום שלך, וכמה היית מחויב לו. עוד לפני ששמעו בכלל על משקאות פרוטאין, הקפדת על דיאטה מיוחדת ונוקשה בזמן שהתאמנת. סידרת לעצמך שייקים מיוחדים, צרכת ביצים חיות והתאמנת בלי הפסקה. לא רק באולם, גם במרתף של ההורים, כפי שהוכיחו חתיכות הבטון שעקרת מהרצפה ושימשו אותך כמשקולות. עד למעלה שמענו את הרעש כשהן היו מוטחות לרצפה. היו לנו חיי משפחה שמחים ויציבים. אבא היה רופא, אמא עקרת בית, ושניהם היו מאוד מעורבים בחיינו. אבא הקפיד לחזור מהעבודה כל יום בחמש וחצי אחר הצהריים כדי שנשב כולנו יחד לאכול ארוחת ערב, ובקיץ, בכל יום ראשון נסענו לבית של סבא וסבתא על שפת האגם ונהנינו מזמן משפחה. אבא היה לוקח אותך לתחרויות, וכל הזמן הזה המשכת להשתפר ולהתפתח בענף שלך. באוניברסיטת קולומביה זכית בתארים בינלאומיים והוכתרת לאלוף המכללות, עד שהחלום שלך להגיע למשחקים האולימפיים התחיל להיראות ריאלי. אני לא יכולה לומר בוודאות, אבל אני חושבת שחלק מהשיקולים שלך לעלות לישראל נבעו מהמחשבה שמשם יהיה לך יותר קל להגיע לאולימפיאדה. כל כך היית חד, שתוך חצי שנה למדת עברית. המשכת לעבוד קשה, ואז הגיעה הבשורה שהשגת את הקריטריון ושתשתתף באולימפיאדה. היית כל כך נרגש, וכל כך שמחנו בשבילך, שפרד, אחינו שהיה צעיר ממך בשלום שנים, ואני החלטנו להגיע למינכן כדי להיות שם כשהחלום שלך מתגשם. אבא ואמא התלבטו, אבל בסוף החליטו לא לנסוע איתנו. פרד ואני צפינו בך מתחרה, והספקנו לבלות איתך את הלילה של ה- 4 בספטמבר. משם המשכנו לחופשה באוסטריה, ואתה נשארת עם המשלחת במינכן. לא ידענו שזו הפעם האחרונה שנראה אותך. לא תיארנו לעצמנו מה אתה עתיד לעבור. הייתי בדרך למקלחת כששמעתי בחדשות באנגלית ש- 11 ספורטאים ישראלים נרצחו על ידי מחבלים. בשלב ההוא לא היה לי מושג אם אתה ביניהם, והאישה שניהלה את המקום לא אפשרה לי להשתמש בטלפון שלה כדי לנסות ליצור קשר ולהבין. מאחר שהיינו אמריקאים היא לא האמינה שאני דיויד, אחי הבכור קשורה לזה, אז פרד ואני נסענו לתא טלפון ציבורי והתקשרנו לשגרירות אמריקה באוסטריה. כך התבשרנו על מותך. הייתי בהלם, חסרת תחושה. פשוט לא יכולתי לתפוס שאתה איננו. המוח שלי סירב להאמין, והגוף שלי נכנס למצב של טייס אוטומטי. פרד ואני מיד התחלנו להתארגן לחזור, ובקושי דיברנו כל הטיסה. טסנו לניו יורק, אבל החמצנו את הקונקשן שלנו לקליבלנד אוהיו, לבית הוריי. תאמין או לא דיויד, הנשיא ריצ׳רד ניקסון התערב ושלח את אחד המטוסים שלו כדי להחזיר אותנו לאוהיו. איזו דרך ארוכה היתה לנו כדי לעכל שהיינו שלושה אחים, ונשארנו שניים. בינתיים ההורים שלנו חיכו לנו בכיליון עיניים, ואני רק יכולה לתאר לעצמי מה עבר להם בראש בכל השעות הללו. בן אחד שלהם לא חזר, והשניים האחרים מתעכבים כי אין להם איך לחזור הביתה. כשהגענו, ראיתי את הכאב שלהם, אבל גם שרווח להם. היית פציפיסט, כמו שני ההורים שלנו, ולשבחם ייאמר שהם מעולם לא ביקשו נקמה. מהרגע הראשון הם התעקשו להנציח אותך רק בצורה חיובית, יצרו מלגות על שמך באוניברסיטת קולומביה ובתיכון בו למדת, ועשו דברים נפלאים ונדיבים לזכרך. אמא הגיעה לגיל 90 ואבא נפטר בגיל 97. הם חיו חיים מלאים, ולמרות שהטרגדיה תמיד היתה נוכחת, הם השתדלו להוציא את הטוב ביותר מהחיים האלה. לי יש שני ילדים. הבכור בן 42, ונקרא גם הוא דיויד, על שמך. הוא נשוי עם שתי בנות, ודומה לך באופן מפתיע, מהמראה ועד האינטליגנציה. לפעמים הדמיון הזה רודף אותי. יש לי גם בת ששמה דלית, בת 39. למרות גילם, יש להם ילדים צעירים יחסית, והנכד הבכור שלי בסך הכל בן שבע. אני מספרת לך את זה כדי שתבין למה הם לא יודעים הרבה עליך, רק שהיית ספורטאי ושנרצחת. אבל הם יידעו דיויד, הם יידעו. תקופה קצרה עסקתי בחוק, אבל את הקריירה שלי עשיתי כעצמאית, בעסק שהקמתי לאדריכלות נוף. אני בת 72, בפנסיה, ומעבירה את הזמן ברכיבה על אופניים, שחייה וטיולים. סיפרתי לפרד על המכתב, והוא ביקש למסור לך שהמוות שלך מאוד ציער אותו. שהעובדה שהיו לך רק 28 שנים וחיית אותם בכזו הנאה בכל מה שעשית, גרמה לו להעריך כל יום בחייו, והוא ניצל אותם בניסיונות לעשות דברים שיגרמו לך להיות גאה בו. אחיך הקטן מתגעגע אליך. דיויד, בפעם האחרונה שנפגשנו היית בן 28, צעיר, חיוני, בשיא חייך, עם שיער שחור משגע, ואני בת 22, צעירה במצב טוב עם שיער ארוך וחום. כשאני חושבת עליך עכשיו, נשארת אותו בחור צעיר, בזמן שאני סבתא בת 72 עם שיער לבן. אבל אני אגיד לך דבר אחד. שלא כמו חבריי, מעולם לא התלוננתי על זה שאני מזדקנת. איך יכולתי? החיים שלך נלקחו באחת כשהיית כל כך צעיר, שכל יום הוא מתנה בשבילי. והשיעור שקיבלתי הוביל אותי למסקנה שצריך למצות את החיים במלואם ולא להביט אחורה. אני מתגעגעת אליך, ומצטערת על כך שלילדיי לא היתה ההזדמנות לפגוש אותך. הם היו אוהבים אותך כל כך. ועדיין, אתה בליבי ובליבם לנצח. אחותך הקטנה, ברברה