אנדרי שלי, לא בשביל כל אחד הייתי עושה מסע כזה של 50 שנים, רק עבורך. בסך הכל שנה ושלושה חודשים הספקנו לחיות יחד, חלקנו הכל, צחקנו, בילינו, התנשקנו בכל רמזור שהיינו עוצרים בו. איזו אהבה גדולה היתה לנו. ואז נסעת למינכן, ואני לקחתי את אנוקי שהיתה בת פחות מחודשיים להוריי בהולנד, שם התבשרתי שאיבדתי אותך. לפני שאכתוב לך מה עבר עלינו אני רוצה לספר לך, אנדרי, שהייתי שם, בחדר שלך בכפר האולימפי. כשהתבררה הזוועה עליתי על מטוס למינכן, והתחלתי לנסות לברר מה קרה. החדר נשאר ללא שמירה, ולמרות שניסו להניא אותי מלעלות לשם, התעקשתי. ביקשתי מאחד הסייפים לבוא איתי, אבל הוא סירב. ראינו את טפטופי הדם כבר במדרגות, והוא התחנן שלא אעלה. אמרתי לו שאני חייבת לראות איפה בעלי היה בשעות האחרונות של חייו, ואכן המראה היה מזעזע. אוכל זרוק על הרצפה, כתמי צואה ושתן ודם בכל מקום וסימני קליעים מפוזרים על הקירות. מצאתי בובות שקנית לאנוקי, לקחתי אותן ויצאתי. ואז החלטתי, אנדרי. אמרתי לעצמי שאם זה מה שאנשים יכולים לעשות אחד לשני בכפר האולימפי, שהוא סמל האחווה, השלום והרעות, אני לא אשתוק. אני אספר שוב ושוב, ואזכיר מה קרה כדי שדבר כזה לא יחזור על עצמו. ככה 50 שנה אני אוספת פרט לפרט, עוד ועוד אינפורמציה, מספרת את סיפורך ונלחמת על הכרה רשמית בטבח. בשבילך. היית אדם כל כך רגיש, הכי רחוק ממאצ׳ו, בכית בקלות וצחקת בקלות. איש צנוע, מצחיק בצורה בלתי רגילה, ידען גדול ואוטודידקט. נפגשנו בהולנד, אליה נשלחת להשתלמות מקצועית כמאמן נבחרת ישראל בסיוף. אני בדיוק סיימתי סיבוב באירופה, והחלטתי שבא לי ללמוד סיוף. באחד מאימוני הכושר אמרתי לעצמי “מספיק״, ומיד שאלת איך אני יודעת עברית. סיפרתי לך שבעבר התנדבתי בקיבוץ למשך שנה ולמדתי קצת עברית, למרות שהתאכזבתי מההרפתקה בישראל. הזמנת אותי לבירה, לא ידעת שכבר קודם שמתי עליך עין. באותו ערב שתינו המון בירות, ואני התאהבתי. די מהר עברנו לגור יחד, ואחרי ששמעת שלא התלהבתי מישראל שקלת להישאר בהולנד, אבל החובה המוסרית לחזור, כי בכל זאת נשלחת להשתלמות, הכריעה, והסכמתי לחזור איתך. שלחו אותנו לבירנית, יישוב קטן על גבול לבנון, ולימדת באקדמיה לספורט. חברים הזהירו אותי שאין שם כלום. לא חשמל, לא חנות, לא בית קפה. כלום. אבל לי הספיק שאתה היית שם. בחמש אחר הצהריים המקום היה נסגר מטעמי ביטחון, לכן לא הלכתי לאולפן ולא למדתי עברית. מה שכן, השתתפתי בחלק הלא אקדמי של תכנית הלימוד, סיוף, ג׳ודו, רכיבה על סוסים, וככה עברה עלי השנה המאושרת בחיי. אחרי שנה עברנו לרמת גן, והמשכת לאמן את הנבחרת. עליתם לארץ מטרנסילבניה בגיל 19, אתה ואמא שלך. אביך נפטר מסרטן כשהיית בן 11, ואחותך שנישאה נותרה בבוקרשט. אחרי מינכן היא עלתה לארץ עם משפחתה, ואמא שלך, אישה בלתי רגילה, חיה עוד 30 שנה אחרי והיתה חלק משמעותי בחיים שלי ושל אנוק. אחרי שהבן היחיד שלה נרצח, לא ברור לי איך היתה בה עוד כל כך הרבה אהבה לתת. לאבד ילד זה הדבר הכי קשה שיש, ואחרי כמה שנים היא איבדה גם את בתה לסרטן. והיא המשיכה, אנדרי, ועוד נשארה בה אהבה לכל הילדים האחרים שלי, שנולדו מבעלי לשעבר. היא היתה סבתא מדהימה וחיזקה את כולנו. בהולנד היתה לי משפחה גדולה ומבוססת כלכלית, ואחרי האסון כולם היו בטוחים שאחזור. אבל בחרתי להישאר פה. רציתי לגדל את הילדה בישראל, כדי שאוכל להסביר לה יום אחד מה קרה ולמה. את זה לא יכולתי לעשות בהולנד. אני זוכרת ששבוע אחרי הלידה של אנוקי הגעתי למכון וינגייט לראות את טקס הסיום של הפרויקט שיזמת עם הפנתרים השחורים. אברג׳יל, מרציאנו, את כולם לימדת סיוף. זה ספורט אגרסיבי, שבו יש לך נשק ביד ואתה מתקיף מישהו, ואתה בחרת להדגיש באימונים שלהם את ההיבט של הכבוד ליריב ולשופט. ואז קיבלת את ההזמנה לאולימפיאדה, והתגשם חלום חייך. ובכל זאת, היית מוכן לוותר ולבטל את השתתפותך, רק כדי לא להשאיר אותי לבד עם תינוקת. היינו זוג צעיר וטרי בשיא אהבתנו. בסוף טסנו אנוקי ואני להולנד, וקבענו להיפגש במינכן. כשנפגשנו, חסכתי ממך את הידיעה שאנוקי חלתה ואושפזה בבית חולים בהולנד. שבועיים הייתי איתך שם, וכל יום בדקתי עם הוריי מה שלומה. ישנו בחדרון בבית במינכן, לא בכפר האולימפי, ורק אחרי שסיימת את התחרויות סיפרתי לך על אנוקי. קיבלנו יומיים חופש, והזהירו אותך לא לנסוע להולנד. כמובן שתפסנו טרמפים, חצינו את הגבול והגענו לבית החולים. למחרת היית צריך לחזור, וקבענו שניפגש אחרי האולימפיאדה בארץ. הגעת למינכן בלילה, התקשרת אלי ופטפטנו עד שנגמרו לך המטבעות. החברים שלך בדיוק חזרו מההצגה “כנר על הגג״, ישבתם עוד קצת יחד, דיברתם, צחקתם ואז הלכתם לישון. די מהר התחיל האירוע. ישנתי בבית הוריי, ובבוקר סיפרו לי שאתה בין החטופים. כל המשפחה הגיעה, אבל לא דיברתי עם אף אחד והתמקדתי במה שקורה. הכי גרוע מבחינתי היה האולטימטום שבכל שעה שלא יקבלו מענה לדרישתם, הם יוציאו את אחד מבני הערובה להורג. זה היה מתיש ומורט עצבים. כל הזמן הזה חיכיתי בדריכות לשמוע משהו בתקשורת, הרי הכל שודר בשידור ישיר. ראיתי אותך בטלוויזיה כשהמחבלים קירבו אותך לחלון כדי שתתקשר בגרמנית עם צוות המשא ומתן. ואז קיבלת מכה מהקלצ׳ניקוב, משכו אותך פנימה, החלון נסגר והווילון הוסט. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך בחיים. כשראיתי אתכם נלקחים להליקופטרים, ידעתי שזה הסוף שלכם. הגרמנים רק רצו להוציא אתכם מהכפר האולימפי, ושהמשחקים העליזים שלהם ימשכו. כשיצאה ההודעה הגרמנית שכולם ניצלו, המתח בבית הוריי התפרק. כולם קפצו בשמחה ופתחו שמפניה, ושגריר ישראל בהולנד התקשר להגיד מזל טוב. ואני רק חיכיתי לטלפון ממך. עד שלוש לפנות בוקר דיברתי כמה פעמים עם ראש המשלחת, שמואל ללקין, אבל לא היה לו מה לחדש לי. ואז שמעתי ב-איי.בי.סי את השדר שאמר: “they are all gone״ והבנתי. התקשרתי לשגריר ישראל שמיד התעניין אם התקשרת, ואני עניתי שלא, ושגם לא תצלצל יותר. לקחתי תיק קטן, טסתי למינכן, והגעתי לכפר האולימפי, שם העסקים התנהלו כרגיל. ספורטאים התחממו והתאמנו כאילו לא קרה דבר. חשבתי מה אני עושה עם המצב הזה, איך יכול להיות שהמשחקים מתנהלים כאילו לא נרצחו פה אתמול 11 ספורטאים? ההגעה לישראל היתה דרמטית בשבילי. בעיקר חששתי מהמפגש עם אמא שלך. התחלתי לרדת במדרגות המטוס, ובחוץ הלמו בי צרחות ובכי, אלפי אנשים, ראש הממשלה ומי לא. רק אז הבנתי שאמא שלך בכלל ברומניה, ולכן הלוויה שלך נערכה רק אחרי מספר ימים. כל כך כעסתי, אנדרי. כעסתי על כל העולם, עד שהבנתי שעל הכעס הזה אי אפשר לגדל תינוקת ואני צריכה לעשות סוויץ׳ של כל התחושות הקשות. הכי היה חשוב לי לא לחיות עם שנאה ולא להעביר את זה לאנוקי, שמאוד דומה לך במראה ובאופי. כשהוזמנו לטקס הפתיחה בטוקיו הרגשתי שההזמנה לא באה סתם. לא ידעתי מה בדיוק יהיה שם, אבל אחרי שבמשחקים בריו הגענו לנקודת מפנה במאבק וביחסים מול תומאס באך, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, הרגשתי שעומד להגיע שלב נוסף, ואמרתי לאילנה שאנחנו חייבות לנסוע. היה משונה להגיע לאיצטדיון העצום בו נכחו רק כאלף איש בגלל הגבלות הקורונה. לפתע הוזכרה המשלחת הישראלית למינכן, וש- 11 ספורטאים מהמשפחה האולימפית איבדו את חייהם באירוע טרור באולימפיאדה. מיד אחר כך ביקשו מכולם לקום לדקת דומייה, ואילנה ואני לא האמנו שזה קורה לנו. כל המכובדים נעמדו דום והרכינו ראשיהם. אני, שבדרך כלל לא בוכה בקלות, לא הצלחתי לשלוט בזרם הדמעות. אמרתי לך בליבי: אנדרי, זה לקח לי 49 שנה, אבל הנה קיבלת את מה שמגיע לך, אתה וכל חבריך למשלחת. שלושה ימים לא הצלחנו לעצום עין מרוב התרגשות ואופוריה. מספר ימים לאחר מכן פגשנו שוב את תומאס באך ואמרתי לו שאני מודה לו על שזה קרה עוד בחיי. זה חסך מהילדים שלנו ומהילדים שלהם את החלק הזה במאבק. בלי אילנה לא הייתי מצליחה לעמוד בכל המסע הזה, והנה הגיע הרגע שחלמנו ונלחמנו עליו. רגע מכונן. אני חייבת לספר לך אנדרי, ששמונה שנים אחרי מינכן התחתנתי שוב והתגרשתי אחרי 18 שנים ושלושה ילדים. כרגע אין לי בן זוג, כי אין לי זמן למישהו שישכב לי על הספה ויבקש קפה. מאנוקי יש לי שני נכדים, נינה המקסימה, ואנדי שקרוי על שמך, וגם הוא מסייף. הוא ספורטאי אגרסיבי, ואחרי כל נקודה שהוא זוכה בה הוא מרים את היד למעלה. שאלתי אותו למה, והוא ענה שכשהוא מרים את היד הוא אומר לעצמו בלב: סבא אנדרי, זה בשבילך. היא לא תכננה לקרוא לו אנדי, אבל לקראת הלידה היתה לה הידיעה שכך תקרא לו. היא גם שמרה על שם המשפחה שלנו, ואני שמחה שיש עוד אנדי שפיצר בעולם. גם הוא וגם נינה מכירים היטב את הסיפור שלך, ואתה חלק מהחיים שלהם. אנדרי, אנוקי שלך נמצאת פה לידי, והיא מבקשת להעביר לך, ולאחרים, מסר מאוד חשוב. היא אומרת שאפשר להניח שאנשים שעברו מה שעברנו ירצו נקמה, אבל זה הפוך. אנחנו מבינות את המחיר יותר מכולם, מבינות שאין לזה סוף. לכל צד יש מפסידים, אין מנצחים בסיפור הזה. הילדים שלנו שילמו מחיר כבד מאוד בגלל שאילנה ואני הקדשנו את חיינו למאבק על ההנצחה שלכם. אז חשוב לי שתדע שביקשתי מהם סליחה על כל האנרגיה, תשומת הלב והכסף שהפנינו למאבק שלנו, לפעמים על חשבונם. הם סלחו לי. אתה תמיד איתי. אנקי