עמי שלי, אהובי, אני אוספת את השברים של חיי כדי לכתוב לך את המכתב הזה, בהתרגשות גדולה. 50 שנה מאז שהלכת ממני, וכאילו זה קרה עכשיו. הנה אני במהלך ההכנות לארוחת החג, ערב ראש השנה, רק אני והוריי, שייקה שלנו בן חמש, ולשירלי טרם מלאה חצי שנה. ואני נכנסת לחדר המדרגות עם הדגים שקניתי, שירלי בזרועותיי, ומתבשרת שנלקחתם במינכן כבני ערובה. בת 26, אמא לשניים, ולא יודעת אפילו מה זה בני ערובה. אבל כל הגוף שלי ידע שהרע מכל קרה, ועולמי חרב. עכשיו אני צריכה לספר עליך, מי היית, איזה סיפור מהאגדות היה לנו, וזה כל כך קשה. אני זוכרת את היום הראשון שלי בבסיס גלילות. ביקשתי להיות קרובה להוריי ניצולי השואה, ואישרו לי הצבה מחדש. בעשר בבוקר נכנסת לחדר בו העבירו לי את החפיפה, סגן במילואים, ספורטיבי, בלונדיני ותכול עיניים. וכמה הן היו טובות העיניים האלה. חייכת במיוחד אליי, הבטת ישירות בעיניי, הצגת את עצמך ולחצת את ידי. ומאותו הבוקר היית בשבילי. איש פשוט שיודע לאהוב, השראה גדולה, חבר וכתף להישען עליה. כתף שהיתה רחבה כמו הלב שלך. היית מבוגר ממני, גרוש עם שני בנים, אייל ועוז, ואני חיילת צעירה וביישנית, מבולבלת בהשפעת הכריזמה שלך ומופתעת מתשומת הלב. אבל התמסרתי לעוצמות שבינינו, וביום השביעי, כשכרעת ברך תחת הירח בפארק הלאומי ברמת גן והצעת לי נישואין, לא חשבתי פעמיים. כן, שבוע היכרות הספיק לנו, וכך התחלנו חיים נפלאים שנגדעו באחת. שלך נלקחו ממך, ושלי נכנסו להקפאה. היינו זוג מאוהב, ובהדרגה בנינו את חיינו המשותפים. האהבה שלך היתה חזקה, אמיתית ונוכחת בפרטים הקטנים: הערב בו דהרת על הלמברטה להביא לי ארוחת ערב לעמדת השמירה. המשקפיים ששכחתי בבית כשלמדתי בסמינר, ואתה נכנסת באמצע ההרצאה וחצית את החדר כדי להושיט לי אותם. תשומת הלב שבה היית מקשיב לי בשיחות בינינו. איך הסכמת למכור את הלמברטה ולעבור לנהוג במכונית רק כי חרדתי לשלומך. כשהייתי בהיריון מתקדם עם שי פרצה מלחמת ששת הימים, ונשלחת לסיני. לא היתה לי דרך לתקשר איתך, ושהיתי בבית הוריי כדי לא לעבור את הימים האלה לבד. בערבים היתה האפלה, וישבנו בחושך ודאגנו לך. התגעגעתי אליך כל כך. לא הפסקתי להתפלל לשלומך ולתהות מתי תגמר המלחמה ונשוב להיפגש. באחד הלילות, בדיוק בחצות, נשמעה דפיקה בדלת והלב שלי החסיר פעימה. חששתי שהגיעו מהצבא לבשר לנו שקרה לך משהו, אבל להפתעתי כשפתחתי את הדלת ראיתי את החיוך הגדול, המוכר והמרגיע שלך. איכשהו, בדרך לא דרך, השגת אישור לצאת הביתה כדי לעדכן אותי שאתה בסדר. ידעת כמה אני דאגנית, ועשית את כל המסע הארוך מהדרום רק כדי להרגיע אותי, רק כדי להיות איתי כמה שעות. כשנולד לנו שי וגרנו בשיכון זוגות צעירים ברמת חן, קומה רביעית, התקשיתי להתנייד עם העגלה והחלטנו למכור את הדירה ולעבור לדירה נוחה יותר בהרצליה, שהיתה על אם הדרך לווינגייט, המקום שהיה לך בית שני ולעיתים אפילו ראשון. ידעתי בדיוק עם מי אני מתחתנת. הספורט היה החיים שלך, ונעדרת מהבית לימים ארוכים. הרבית לנסוע לתחרויות והשתלמויות, והיית חסר לי מאוד. אבל אהבתי אותך בדיוק כמו שאתה, אז והיום. היית איש חרוץ שהעבודה היא בדמו, זורמת בעורקיו. כשכבר הלכת לישון בשעת לילה מאוחרת, ישנת לזמן קצר בלבד, ושוב השכמת להתעורר, כי אתה פתחת את מגרש האימונים ואתה סגרת אותו. איך ישבנו יחד בלילות, אתה משרבט את הספר שחלמת להוציא לאור, ואני, שידעתי כמה הוא חשוב לך, שוקדת מעל מכונת הכתיבה הקטנה ששכרת עבורי, ומקלידה את כתב היד שלך שהיה משובץ במלים צפופות, שנידמו בעיניי לפנינים. דע לך שלאחר שהלכת, לא ויתרתי על החלום שלך. בעזרת העורך עמנואל גיל הוצאתי לאור את הספר שלך למאמנים, והוא משמש רבים וטובים. כמה חשוב היה לך להעביר הלאה את רזי המקצוע שכל כך אהבת, לנסח את הידע והניסיון שצברת ולהנגיש אותו. אפילו עכשיו, אחרי כל השנים, אני מתגעגעת לתקופה הזאת, כמהה לשבת לצידך כתף אל כתף רק לעוד כמה רגעים, כמה נשימות. כבר בחייך היית סמל ומופת. נשמת וחיית אתלטיקה. אימנת, והדרכת, והרצית ובנית לעצמך קריירה מרשימה, ועוד היו לך כל כך הרבה תכניות וכיוונים שבהם רצית וחלמת להמשיך לצמוח ולהתפתח. העמדת שורה ארוכה של ספורטאים, והנחת אבני דרך בתחום אימון האתלטיקה הקלה בישראל. עמי שלי, איזה חיים מופלאים התחילו בשבילנו. אני נזכרת איזה אב מסור היית, כמה אהבת והוקרת את ארבעת ילדיך. מכל נסיעה היית מביא לכולנו מתנות ובגדים יקרים, ורק לך לא קנית דבר. כזה היית. מעולם לא הרגשת חוסר. תמיד כל כך דאגת לנו, עטפת אותנו. לפעמים, בשבתות, כשהיית לוקח אותי ואת הילדים לתחרויות בווינגייט, היית בונה לנו אוהל בשולי האיצטדיון, כדי שיהיה לנו קריר ונוח. כמה אהבנו להיות יחד. איך קרה שאדם שמאמין בדו קיום, וליבו טהור, והוא אוהב בריות באמת ובתמים, נוסע לאירוע של אחווה וספורט ולא חוזר? אני לא יכולה שלא לחשוב על האירוניה שדווקא איש רודף שלום, רגיש ומלא הבנה כלפי הצד השני, מצא את מותו בפיגוע טרור. וכך הסתיימו שבע השנים שלנו יחד, שבע השנים הטובות שלי. עמי שלי, 50 שנה אחרי, אני כותבת לך ובוכה. מאז התהפכו חיי והכאב לא הירפה. הוריי נפטרו בינתיים — ואתה הרי יודע כמה הייתי קשורה אליהם — וברקע כל הזמן המאבק המייסר הזה של 11 משפחות שמתעקשות לקבל הכרה. אבל ידעתי שאני חייבת להיות חזקה בשביל הילדים, והרגשתי שאתה מלווה אותי בדרך שאני עושה בלעדיך. לבסוף, מצאתי את מקומי במשרד הביטחון. את תעודת ההוקרה שקיבלתי אחרי עשרים שנה, עם סיום עבודתי שם, הנחתי על הפסנתר בסלון, ליד התמונה שלך. החיים שלפני והחיים שאחרי. רק על דבר אחד, אהוב שלי, יש בי חרטה. ביום הבשורה על החטיפה, כשהבית נמלא במשפחה ובחברים ויצאה ההודעה שגולדה מאיר לא מוכנה למשא ומתן, סירבתי לקבל את הדברים. הודעתי להוריי שאני נוסעת לירושלים, לדבר עם ראש הממשלה ולהתחנן בפניה על חיי בעלי. הם מנעו זאת ממני, אבל חשוב לי שתדע שאני כואבת את זה עד היום ומרגישה פספוס. אולי הייתי מצליחה לשכנע אותה? אולי יכולת לשבת כאן איתנו אם בכל זאת הייתי נוסעת? אולי אם גולדה היתה רואה אותי בסבלי היא היתה מתרככת? כנראה שלא, אבל לעולם לא אקבל תשובות לשאלות הללו, וזה קשה מנשוא. עמי, הנה בתנו שירלי יושבת כאן איתי. תראה איך יש לה את החיוך שלך, והעיניים הטובות, והלב שלך שרואה את הזולת, והיד המושטת לעזור. כמה שמחת כשהיא נולדה, כמה היית כרוך אחריה, כמה אהבת את החיוך שהתפשט לה על הפנים כשראתה אותך. ביום ההוא הארור, בספטמבר 72׳, היא היתה תינוקת בת חמישה חודשים, והיא מכירה אותך רק דרך הסיפורים, והמכתבים והתמונות. לגדול עם היעדר, זה כמו לגדול עם נוכחות סמויה. בעקבותיך, היא בחרה לעסוק באתלטיקה קלה ולמדה בכיתת ספורט. כמוך, היא מקפידה להתאמן בכל יום, וכשהחליטה לבסוף ללמוד ולהוציא תואר בפסיכולוגיה, התמחתה בטיפול בחרדות של נפגעי פעולות איבה, וגם כתבה תזה על יתומים הירואיים. לא היה לה קל לגדול ככה, עם אבא גיבור שכולם מכירים ומהללים והיא לא תכיר לעולם. בכל בוקר לפני שהלכה לגן, שירלי היתה מנשקת את התמונה שלך, ואני הייתי מתבוננת וליבי נצבט. בכל ליל שבת היא מדליקה לך נר נשמה. כן, בסופו של דבר היא מכירה אותך לא פחות טוב מאלו שהכירו אותך בחייך. ואני רוצה שתראה אותנו עכשיו, יושבות יחד ונזכרות בך. רוצה שתרגיש את שמחתה כשאומרים לה שהיא דומה לך. שתדע כמה ממך היא העבירה הלאה אל בנה בן החמש ליאל, גם הוא בלונדיני וקל רגליים. מאייל נולדו לך שלושה נכדים: נטלי, עמיצור הקרוי על שמך, ועופר. לעוז נולדו שחק, להב ואופק, ולשי ליאור, מיכאל (מייקי) וליעד. עשרה נכדים מופלאים, מוכשרים אחד אחד, שמכירים את הסיפור שלך על בוריו. אפילו נינים כבר העמדנו לך, עמיצור. תראה איזו משפחה לתפארת. כמה היית נהנה מהם. מבחינתי רגע השיא במשחקים האולימפיים מאז מינכן הגיע בטוקיו. טקס הפתיחה, אני בבית, צופה בשידור עם צביקה, חברנו הוותיק. פתאום התחילה דקת הדומיה, והבנתי שהרגע שייחלנו לו שנים ארוכות קורם עור וגידים ממש עכשיו לנגד עינינו. התרגשנו עד דמעות. אבל אחרי דמעות ההקלה והשמחה הגיעו גם מחשבות שהעיבו על השמחה, ואני נשארתי עם רגשות מעורבים. שמחתי בשבילנו ושמחתי בשבילך, אבל שאלתי את עצמי למה לעמוד דקה לוקח 49 שנים. תודה לך עמיצור, על התקופה היפה בחיי ועל החלקים הרבים ממך שהותרת בתוכנו להתנחם בהם ולשמוח. שומרת לך אמונים עד היום. שושי שלך